מיד לאחר מתן התורה מופיעה פרשת משפטים. והדבר מזכיר את דברי הגמרא בשבת (י.) ש"רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי", (פירוש: רב אמי ורב אסי היו לומדים בין עמודי בית המדרש, וכל שעה ושעה היו יוצאים ודופקים על משקוף הדלת ואומרים: אם יש אדם שצריך דין שיבוא, יכנס לבית המדרש ונדון את דינו). דהיינו, מתוך לימוד התורה, מתוך תוככי בית המדרש, היו יוצאים ומבקשים לעשות דין.
וכך בפרשתנו, לאחר קבלת התורה ולימודה על ידי ישראל, מיד מציג לפניהם משה את המשפטים, וכמובן שיש להבין את עניינם, אך בטרם נעשה זאת נביא את דברי מדרש תנחומא על תחילת פרשתנו: "ואלה המשפטים- זה שאמר הכתוב 'מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה' אם משים אדם את עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזוויות הארץ ואומר מה לי בטורח הציבור? מה לי בדיניהם? מה לי לשמוע קולם? שלום עלייך נפשי, הרי זה מחריב את העולם, הוי 'ואיש תרומות יהרסנה'. מעשה ברב אסי שהיה מסתלק מן העולם, נכנס בן אחותו אצלו, מצאו בוכה, אמר לו רבי מפני מה אתה בוכה? יש תורה שלא למדת ולימדת? הרי תלמידך יושבים לפניך. יש גמילות חסדים שלא עשית? ועל כל מידות שהיו בך היית מתרחק מן הדיינין ולא נתת רשות על עצמך להתמנות על צרכי ציבור. אמר לו בני על זה אני בוכה, שמה אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל. הוי 'ואיש תרומות יהרסנה'".
ונתחיל מפירוש המדרש ומתוך כך נחזור לגמרא. מה כוונת 'איש תרומות'? איש תרומות לפי החז"ל הוא אדם שמרגיש עצמו כמופרש, כמו שהתרומה שמופרשת ומובדלת מן הקרן, כך אדם שלא נוח לו להיות בתוך ענייני החולין. ואכן בן אחותו של רב אסי רואה בכך מעלה, השקיעה וההתמדה בתורה, בצד האידאי והרוחני שלה, ההתעסקות בתורה תוך ניתוק מחיי המעשה ומן העולם החומרי נתפסת בעיניו כמעלה עליונה, אבל לא כך מדריכה התורה. התורה מדריכה להפך. כשהתורה לא מדריכה את החיים זהו הרס וחורבן העולם, ולכן רב אסי אומר שעל כך הוא בוכה, שהרי רב אסי יודע שזוהי מגמתה של התורה, להדריך ולהנהיג את החיים בפועל, במשפטים בהירים וברורים, בהוראות פסוקות וממשיות, שהרי הבאנו את הגמרא שאמרה שאפילו תוך כדי הלימוד, כל שעה ושעה, היה יוצא רב אסי לחפש מי יוכל לקבל את הדרכתה של התורה.
ונביא מעט מדברי הרב זצ"ל בעין איה על הגמרא שם. "ערך הדין והמשפט התורי הוא גדול מאוד, באשר רק הוא קובע על התורה את החותם המיוחד שהיא תורת חיים, כלומר, שצריך שתהיה התורה מתייחסת אל החיים המעשיים בתור מאירה לנתיבות החיים ולא רק להכירה בתור חוכמה נאצלה לבדה. על כן, באשר רושם החלק המשפטי שבתורה הוא גדול מאוד על החיים, כי החיים החברותיים אי אפשר שיתקיימו בלא כח, דין ומשפט, וכאשר התורה מנהגת את כח החיים במשפטיה ניכר רישומה מאוד בחיים ופועלת בזה שגם על שאר אורחות החיים תהיה התורה שלטת. על כן היו מאוד זהירים שעסק תורתם העיונית לא יפריע את מהלך ההשלטה המעשית על החיים המעשיים מהשפעת התורה, שרק אז תצא תכלית התורה אל הפועל בהיותה מתפשטת על אורחות החיים המעשיים… להוציא מהחושבים להסתפק בעסק התורה מצידה העיוני לבדו ואינם משתדלים להגביר את השפעתם על החיים המעשיים… כי זהו יסודה של תורה וקיומה התכליתי, להראות קיומה בפועל בחיים המעשיים החברותיים".
ולכן הסמיכה התורה את המשפטים למתנה של תורה, כי תכלית התורה להופיע בחיים החברתיים והכלכליים בכל התפשטותם.
יהי רצון שנזכה ללמוד את התורה באופן שניקח ממנה ההוראות למעשה כפי שמסביר ה'ברכי יוסף' מדוע בכל המצוות כולם העוסק במצווה פטור מן המצווה ואילו במצוות תלמוד תורה, אם באה לידו מצווה שאיננה יכלה להיעשות על ידי אחרים פוסק מלימוד התורה ועוסק במצווה? וזה לשונו: "דדווקא לגבי מצווה אמרו 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'. אמנם בתלמוד תורה כיוון דעיקר התורה ללמדנו מעשי המצווה ולא המדרש הוא העיקר, וכל יקר תפארת גדולת תלמוד תורה אינו אלא שמביא לידי מעשה, להכי פוסק מדברי תורה לקיים המצוות".
