פרשות ויקהל-פקודי מסיימות את ספר שמות – ספר הגאולה והנבואה – ועוסקות בהשלמת ויצירת המשכן, שכתוצאה מהקמתו אנו מגיעים לפסוקים המרגשים שחותמים את הספר: "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן… כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם".
כדי לזכות להשראת השכינה המופלאה הזו היה צורך באומנות. שני אומנים, בצלאל ואהליאב, הופקדו על המלאכה, והם הנהיגו והובילו את היצירה של 'חכמי הלב'.
בצלאל מקבל מקום רחב בפרשתנו: "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (מנהיג השבטים), וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבל למלאת ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת, ולהורות נתן בליבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן (הפחות שבשבטים), מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש ואורג עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות…".
נראה שבאריכות הניכרת בפסוקים התורה רצתה להדגיש יסוד חשוב שבלעדיו אי אפשר להגיע למצב שכבוד ה' ממלא את המשכן, והוא חשיבות האומנות.
האומנות היא חוכמה גדולה, "חושבי מחשבות", אך אין אלו מחשבות בלבד אלא גם "חוכמת לב", ובנוסף ישנה גם חוכמה מעשית – "לעשות כל מלאכת חרש…".
יש קשר עמוק בין אומנות לאמונה. אמן הוא מאמין, מאמין בכוחות שבתוכו, מאמין ברחשי ליבו, ומאפשר להם לצאת בעוצמה ובחירות מבין ידיו. אומנות דורשת חופש וחירות, שיחרור וזרימה, צריך הרבה אמונה ואמון כדי לאפשר זאת.
יש גם קשר בין אומנות לנאמנות. אמן הוא טיפוס שלעולם נשאר נאמן. האמנות היא הנאמנות המוחלטת לרחשי הלב העמוקים ביותר ומתוך כך ליצירות עצמיות. אמן אמיתי הוא בעל היכולת להביע את חכמתו ורעיונותיו בעולם המעשה, אך זה רק סיומה של האומנות. תחילתה ועיקרה נמצא ב'חכמת הלב', ב'לחשוב מחשבות', בציורים הפנימיים העשירים, ורק סופה, בעשייה מתוך נאמנות ואמון באותם הציורים הפנימיים.
אפשר בקלות לשעבד את הכישרון העדין הזה לביטוי של הצדדים הנמוכים שבאדם. אין נתק בין היוצר והיצירה, ככל שהיוצר יהיה יותר מוסרי ובעל מידות טובות, יצירותיו יביעו עדינות וטוב. וכן להפך, בהדגשת השלילה יופיעו יצירות שאינן משפיעות טוב. ההשפעה שיש לאמנות על חיינו – לעולם תהיה תלויה בעולמם הנפשי של יוצריה.
כשרון האמנות – הבטאה של מחשבה מקורית, קיים אצל כל אחד לפי ענינו. בציווי על מינוי בצלאל לבעל המלאכה המרכזי אומר ה' – "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי…". קריאת השם קודמת למעשי האדם וליכולת הבחירה שלו. הצד המקורי הפנימי של האדם מוטבע עמוק באופיו, הכשרונות הם תוצאה של שמו של האדם. האמנות היא להצליח לבטא את השם, להישאר נאמנים, גם במעשה, לאותה מקוריות וייחודיות שהוטבעה בנו בנתינת שמנו.
לאומנים יש תפקיד מרכזי, הם פונים ומשפיעים על הצדדים הכי עמוקים של האדם ע"י יצירותיהם. טיפוח אמיתי של האמנות משמעותו לגרום לכך שהיא תנבע מתוך העולם המקורי של האמן, מתוך נקודת הנאמנות שלו ולא כשיטת ביטוי לצדדים היותר נמוכים שגם הם כנראה קיימים, אך אין להם מקום "על הנייר", במרחבי ההשפעה, שם צריך להמצא כל הטוב והיפה שבאדם.
אנו צריכים אומנים שידעו לשמוע לקול נשמתם ולבטא אותה, שיהיו מחוברים לדבר ה', לתורה ולמצוות, ומתוך כך מאמינים ונאמנים.
ונסיים במעט מאוצרו האדיר של הרב קוק זצ"ל, האומן, היוצר, הנאמן והמאמין:
"יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכוח אל הפועל, בלא שפתי רמייה. ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו. ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי אמת פנימית כאלה האמת הגדולה תופיע" (אוה"ק א, עמ' קסו).
"היצירה הרוחנית חופשית היא, אינה מתחשבת עם שום דעה ושום השפעה, היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה, וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה בעצמה, כן תעלה למרומי האמת. השקר, והרשעה האחוזה בו, אינם באים כי אם מהשפעה חיצונה שבאה על היצירה הרוחנית כספחת, המצווה אותה בכוחה להגות ולא רוחה, 'כי הואיל הלך אחרי צו' – צו זו עבודה זרה" (קובץ א, תרח).
"הנשמה היוצרת שרויה היא במקור התורה. אסור לעכב את מרוצתה, המליאה שחמה וחדוות קודש, מפני שום טינא ועיכוב בעולם. אין כל העולם כולו כדאי נגד רגע אחד של יצירה עליונה ממקור הקודש. זרם חיים נשאים זה המשתפך בנשמה אחת, מביא הוא עילוי לכל העולם כולו" (קובץ ד, כט)
"אכול קנאה אני הולך. קנאת החול תאכלני. היתכן להיות שכבר פס כח היצירה מן הקודש? ומכל המחזיקי בכנף מעילו היתכן? אנחנו צריכים לפתור מצדדיה השונים, בפשפוש של מעשים ושל דעות מצידנו, בבקורת נאמנה של חיוניות ושלמות – כל חוגי החיים והמפעל הרוחניים שלנו.
צערי התדירי הוא קנאת הקודש. מכאוב דוקר חודר בנשמתי בהיותי רואה שהמחשבות החילוניות והשאיפות החילוניות מתפשטות בעולם. לוקחות לבבות, קונות נפשות ומתגשמות במעשים. ושאיפות הקודש ורעיונות הקדושה מונחים כאבן שאין לה הופכין. אין מטפל בהם ואין מי שיסביר אותם, שירחיבם, שיחבבם על הקהל הרחב, ושיתן להם מהלכים בפועל ובמעשה. על זה הנני חולה, והנני סובל ענויי נפש נוראים, שהם הם יסורים של אהבה שלי, המביאים אותי לקרוא בקול את הכרוזים על דבר תחיית הקודש ועל דבר דגל ירושלים" (כת"י א)
"הכישרון היותר נכבד הוא החידור אל עומק עצמיותנו, וחידור זה, כל מה שידע כמה קלה היא עבודתו, כמה הוא פוגם את הרום האצילי בעמל ויגיעת נפש, כמה להקשיב הוא צריך את התביעה של עדן המנוחה הפנימית, כמידה זו יגדל התוכן הגאוני שביצירה, וזיקי קודש יתחילו את התנוצצותם על כל החיים והסתעפותם הרוחנית. בכל רגע, דקה מן הדקה, הננו יוצרים, מדעתנו ושלא מדעתנו, המון יצירות לאין תכלית, שאם רק נתלמד להרגישן, להביאן אל התחום של הכרתנו המובלטת, להתרגל להכניסן בתוך מסגרת של ביטויים נאותים להן, אז יגלה הודן והדרן, ופועלן יראה על פני החיים כולם. והאמתיות הנצחיות יפכו ממעין חיים, ממקור הנשמה שאינה יודעת שווא ודבר כזב, מאבוקת האמת גזורה היא, וכל מה שיזרום מאורה רק אמת וצדק לעד הוא" (אוה"ק א, קעא)
" להפרחת הרעיון והפריית הספרות, צריך שיהיה מוסכם, שכל פרח ציורי ושכלי הוא פרי הנשמה, וכשמגלים אותו מתבסם העולם יותר, כשהשאיפה הנשמתית בכללה היא נוטה לטובה. ולכן צריך תמיד הכח השכלי והציורי, להיות עסוק בעבודתו, בין ע"י העמקה בציורי עצמו, בין ע"י התעוררות מחזיונות רוחניים של ספרים אחרים, חדשים גם ישנים, שמתוכם המחשבה מתעוררת, והיא אורגת את חזיונותיה, וכולם עולים הם על שולחן הספרות להעשירה" " (קובץ א, רעו)
