לקראת סוף הפרשה, כאשר יעקב אבינו מובא על ידי יוסף לפגוש את פרעה, מתארת התורה את הפגישה באופן הבא:
"ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה ויברך יעקב את פרעה. ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך, ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה".
וכותבים ב"דעת זקנים" (מבעלי התוספות) ש"פשט לפי שראהו זקן מאוד ושערות ראשו וזקנו לבנות מרוב הזקנה שאל כן, והוא ענהו ימי מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים. לומר מעטים הם שנותי אלא מתוך רעות שהיה לי קפצה עלי זקנה". (וכך ביארו גם הרמב"ן, הרשב"ם ועוד).
אולם "דעת זקנים" ממשיך ומביא את המדרש (בראשית רבה צה) "בשעה שאמר יעקב מעט ורעים היו אמר לו הקב"ה: אני מלטתיך מעשו ומלבן והחזרתי לך דינה גם יוסף ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים, חייך שמניין התיבות שיש מן ה'ויאמר' [פרעה] עד ב'ימי מגוריהם', כך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והם ל"ג תיבות ובמנין זה נחסרו מחייו שהרי יצחק חי ק"פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ"ז".
ויש להתבונן מה כל כך חמור בדבריו של יעקב עד שנענש בגינם באופן כה חריף, עד שעבור כל מילה ירדה שנה מחייו. עוד יש לשאול מדוע חז"ל מונים גם את שאלתו של פרעה ולא רק את תשובתו של יעקב?
במדרש (אגדה פר' ויחי, המובא ב'תורה שלמה') כתוב כך "ולמה נחסרו משנותיו של יעקב ל"ג שנה? על שדיבר כלפי מעלה. דקיימא לן כשם שמברך אדם על הטובה כך יברך על החילוף והוא לא עשה כך…".
על פי דברים אלה של המדרש, יעקב לא הכיר בכך שגם הרע מביא ברכה, ולכן גם עליו צריך לברך. קל מאוד לראות ולהודות על הטוב, אולם כאשר אדם נתקל בקשיים ובבעיות, יש נטייה לשכוח ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". אחד הדברים המשמעותיים ביותר הוא להבין את הרע ואת הקשיים בעולם כמקדמים ומסייעים, כתבלין שמדגיש ומוציא את הטעם.
יתר על כן, כותב ראש הישיבה הרב אליעזר מלמד שליט"א כדי לבאר מדוע חשוב כ"כ לברך גם על הרעה: "…וגם כאשר חלילה פוגע בו אסון, יש לו יותר כח לקבל אותו כאשר הוא יודע שיש לאסון הזה משמעות. שאף אם כעת הוא לא מבין איזו טובה תצמח מהרעה, מתוך הידיעה שכל מה שה' עושה בעולם – הכל לטובה, יוכל בסופו של דבר להתרומם מתוך האסון ולבנות את חייו. אבל מי שאינו מאמין, אין לו אלא את צרתו, והעצב נוקב וחודר בליבו ללא תרופה ומשמעות".
כלומר, האדם שמברך גם על הרעה ומתבונן בה מתוך אמונה, יש בו את הכוחות להתמודד ולהוציא מתוך הרע את הטוב. ע"פ זה, מובן מדוע חז"ל מונים גם את שאלתו של פרעה בכלל המילים שיעקב אבינו נענש עליהן. כי עצם העובדה שיעקב אבינו נראה תשוש וחלש, זקן לגילו, מעידה על כך שהוא לא קיבל את הרעה מתוך אמונה. ההשפעה הנפשית והפיזית שהשפיעו עליו הצרות – שערו שהולבן, כוחו שתשש, וכו'… כל אלו מעידים שהעצב קנה לו מקום קבע בליבו, והתמודדותו לא הייתה כפי שהיינו מצפים באדם ענק וגדול כיעקב.
הברכה הרעה איננה רק קבלת הרע בהבנה, אלא קבלת הרע בשמחה, שהרי לשון המשנה (בברכות נד.):"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הרעה", ומבאר רבנו יונה שם: "כמו שמברך על הטובה בשמחה ובטוב לבב כך יש לו לברך על הרעה בשמחה ולקבל מוסר הבורא בסבר פנים יפות ויחשוב כי הכל כפרת עונותיו", האדם צריך להתעלות מעל הרגשות ולהסתכל במבט של אמונה, ואין הכוונה לא לכאוב ולבכות, אבל אחר הכאב חשוב מאד שאדם יידע להתרומם למבט כללי ורחב, הרואה את מכלול חייו, אומר הקב"ה ליעקב, ומה עם הטוב והחסד, ההצלות והישועות, רגעי השמחה וההתרגשות, אותם שכחת?
ואם יאמר האדם, ומה אעשה וכך אני מרגיש, כך תחושותיי, ואיני יכול לשמוח, להודות ולהלל, נאמר לו, זו בדיוק הטעות, האדם צריך להיות שליט ושולט על רגשותיו, האדם יכול לקחת אחריות על שמחתו וחדוותו, על אושרו וחיוניותו, ויש לכך ראייה מפורשת מהגמרא בסוכה (כה:):"אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אָבֶל חייב בסוכה. – פשיטא! (ברור!) – מהו דתימא: הואיל ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה – האי נמי מצטער הוא, קמשמע לן: הני מילי – צערא דממילא, אבל הכא – איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי דעתיה" (היית חושב שכיוון שמצטער פטור מן הסוכה גם אבל פטור, בא רב ללמדנו שמצטער הפטור זה בצער גופני, אובייקטיבי, אך בצער נפשי, האדם עצמו מצער את עצמו ובכוחו וחיובו ליישב את דעתו ולא להצטער).
אדם צריך להיות שליט על רגשותיו, אסונות לצערנו מתרחשים, ולא תמיד אנו רואים את הטובה הצומחת מהם, אך האדם המאמין לא מתחפר בצערו, חז"ל מלמדים שיעקב אבינו הצטער צער עמוק וגדול כל אותם השנים, ולצער זה היה מחיר גדול וכבד, כפי שכותב הרמב"ם במורה נבוכים (וכן כתב גם בשמונה פרקים):"אנחנו מצינו קצת פחיתות המידות ימנעו הנבואה לגמרי…והאנחה והדאגה של יעקב אבינו ע"ה כל ימי התאבלו על יוסף נסתלק ממנו רוח הקודש עד שנתבשר בחייו ואמר:'ותחי רוח יעקב אביהם', ואמר המתרגם:'ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון', ולשון החכמים: 'אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה'.
ואם נדייק ברמב"ם הוא מכנה זאת פחיתות המידות, כי 'איבעי ליה ליתובי דעתיה', נכון יוסף איננו והחיסרון הוא אדיר וכואב ונורא, אך בל נשכח שיעקב יש לו עוד י"א בנים ונכדים, הממשיכים בדרכו, לעומת יצחק ואברהם להם ילד אחד ההולך בדרכם, ואם זה רצון ה' יש לקבלו בשמחה וטוב לבב.
יהי רצון שנלמד לכוון את רצוננו לרצונו יתברך, לקבל את הקשיים והפערים, כפי שאנו מקבלים את הטובות והחסדים, לראות את הטוב, ואת הטוב מאד, הטוב העמוק המופיע מהחושך והרע.
