פרשת שלח לך – לא המציאות קובעת, אלא הפרשנות שלנו!

חטא המרגלים מדגים בצורה החריפה ביותר את העובדה, שאנו רואים את העולם לא כפי שהוא אלא כפי שאנחנו.

מגיעים לארץ ישראל שנים עשר מרגלים, ורואים מציאות, מה הם רואים? הם רואים שבכל מקום שאליו הם באים מתעסקים בקבורת המתים, אך השאלה היא איננה המציאות אלא הפרשנות של המציאות. הגמרא והמדרש מגלים את סיבת ההתרחשות:

"ויעלו ויתורו את הארץ, כיצד? (איך הם תרים את הארץ ולא נתפשים?) אלא, כשהיו נכנסין לעיר והדבר נוגף את הגדולים ומתעסקין בני העיר בקבורתו, והיו נכנסין ובריה לא הייתה רואה אותן, לכך אמרו 'הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא', בנסים שהיה עושה להם הקב"ה בו הוציאו דבה!"

או בלשון הגמרא: "ארץ אוכלת יושביה היא – דרש רבא, אמר הקב"ה: אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה, אני חשבתיה לטובה – דכל היכא דמטו, מת חשיבא דידהו, כי היכי דניטרדו ולא לשאלו אבתרייהו (כל מקום שהגיעו מת הגדול שבהם, שיטרדו בקבורתו ולא ישאלו עליהם)..הם חשבו לרעה – ארץ אוכלת יושביה היא".

צריך גם להסביר באופן מהותי יותר שהרי הדיבה הזאת, שהארץ אוכלת יושביה נשמעת גם שנים אחר כך בספר יחזקאל:

"כֹּה אָמַר ה' ה' יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ הָיִית, לָכֵן אָדָם לֹא תֹאכְלִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תְשַׁכְּלִי עוֹד נְאֻם ה' ה', וְלֹא אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם ה' ה'".

לא ברור למה יצאה דיבה זו על הארץ? לפי ההסבר של חז"ל למה שראו המרגלים, מדובר על אירוע חד-פעמי שהקב"ה סיבב כדי לעזור למרגלים. אבל לפי יחזקאל מדובר על דיבה שהגויים מוציאים על הארץ, זאת אומרת שזה לא מקרה חד-פעמי, אלא זו דרכה של הארץ.

בברית בין הבתרים, הקב"ה אומר לאברהם שרק דור רביעי ישוב לארץ, כיון שרק אז ישלם עוון האמורי  במקום אחר, התורה אומרת שאם לא נשמור את מצוות התורה- הארץ תקיא אותנו, כמו שהקיאה את הגויים בגלל חטאיהם – ארץ ישראל מקיאה עוברי עבירה.

הדיבה שיחזקאל מדבר עליה איננה סתמית, יש בסיס לדברים, כיון שהארץ באמת מקיאה עוברי עבירה, ולכן הגויים טוענים שאי אפשר לחיות בארץ. אך כל זה נכון רק לגבי הגויים, וכניסת ישראל לארץ תוכיח כמה נפלאה ארץ ישראל. עם ישראל ישמור תורה ומצוות והארץ תשיב לו כגמולו.

כלומר, המרגלים מגיעים, הם רואים את המציאות- כל מקום שהם מגיעים אליו מתעסקים כולם בקבורה. וכאן מגיע המקום של הבחירה, רוב המרגלים אומרים- זה אומר שהארץ רעה. אבל האמת היא שהארץ טובה מאד מאד: הקב"ה ברוב חסדו רוצה שלא יראו אותם ומעסיק את כולם בקבורת המתים, והארץ, שמרגישה בניה האהובים קרובים אליה, פולטת את העמים המקולקלים, ומפנה מקום לבניה אהוביה.

דוגמה נוספת- המרגלים לוקחים מפירות הארץ. משה רבנו מצווה את המרגלים להביא מפירות הארץ, כי הארץ נותנת את פירותיה לבניה, והיא מתחילה לתת את הפירות כאשר ישראל מתקרבים לארצם. רצה משה רבנו להראות לישראל איך הארץ נותנת פירותיה בעין יפה, 'ואתם הרי ישראל פריכם תתנו וענפיכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא', כלומר ברגע שעם ישראל מתקרבים הארץ נותנת פירותיה בעין יפה, והמציאות היא שיש פירות גדולים, והשאלה היא הפרשנות למציאות. רוב המרגלים אומרים – "כשם שפריה משונה כך עמה משונה", מה הפירות הגדולים האלה?! זה לא נורמלי, זה מיועד לענקים ולא לנו, הגודל הזה מרתיע ומפחיד. אך האמת היא שהארץ מבורכת והיא מוציאה את כל טובה לבניה- טובה הארץ מאד מאד!

החיים נקבעים לא על פי מה המציאות, אלא על פי הפרשנות שלנו למציאות, והסיפור שלנו על המציאות נובע מהגישה ומנקודת המוצא שלנו.

כדי לשנות את רוב המציאות אנו צריכים לשנות את המחשבה שלנו, את נקודת המוצא שלנו, את הפרשנות שלנו על המציאות.

אנו מתפללים: 'ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים', שנזכה לראות. ה' שב, אבל לא כולם רואים…כי המציאות נתונה לפרשנות שלנו, יש הרואים גאולה ורחמים, ויש רואים גלות והסתר פנים.

ואולי ניתן להוסיף- הקב"ה בכוונה נותן לנו מציאויות שניתן לפרשם כך או כך, לטובה או לרעה, כדי שנוכל לבחור, והבחירה שלנו, וממילא התגובה שלנו היא שתקבע את המציאות האמיתית, ולא נקודת הפתיחה. החיים מורכבים ב-10% מהמציאות העובדתית, ו-90% מהתגובה שלנו אליה, והתגובות שלנו, הם תוצאה של הפרשנות שלנו, של מחשבה שלנו על המציאות.

כותב ידידי רוני ויינברגר:

הסיפור הפנימי

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה, הוא רק סיפור,
הוא לא באמת מה שקורה,
הסיפור אינו "המציאות".

התחושות והרגשות שאנו חווים, כתוצאה מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו
הם אמיתיים – לגמרי!
הם מה שקורה.
גם אם הקשר בין הסיפור לבין המציאות רופף או לא קיים
המילים והמעשים שלנו הם המציאות.

גם כשהסיפור שלנו מדומיין
הסבל, הכאב, הפחד והכעס שלנו אמיתיים ומורגשים.
כמו גם, האושר, השמחה והאהבה.
כולם קורים במציאות ומשפיעים עליה.

הסיפור שלנו יוצר מציאות ומשנה אותה.
כל הזמן.
גם עכשיו.

מה שאנו מספרים לעצמנו, על עצמנו על אחרים, משפיע מיידית על חיינו, על החיים של מי שסביבנו, ועל הסביבה.

הסיפור שלנו: על ילדינו, על הזוגיות שלנו, על המנהלת שלנו, על העמיתים שלנו, על הלקוחות שלנו, על החברים שלנו, על הפגישה האחרונה, על האימייל ששלחו לנו, על ההודעה שקיבלנו, ועל מה שעשו או אמרו לנו,
הוא רק סיפור.

זו רק פרשנות, מאוד אישית, מאוד סובייקטיבית.
100% שלנו, הכול מדומיין.

ולמרות כל זאת –
הסיפור שלנו הוא המציאות שלנו.
הסיפור המדומיין שלנו, הוא בעצם,
הדבר הכי מציאותי שיש.

סיפור = מציאות = חיים

יהי רצון שנזכה לפרש את המציאות בצורה טובה, בעין טובה, בצורה בונה ומקדמת!

[xyz-ips snippet="count-views"]

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן