פרשת מטות – מתכוננים לעולם האמתי

פרשות מטות ומסעי – סוף הדרך

השבת נקרא אי"ה את פרשת מטות. זוג הפרשיות מטות ומסעי, שפעמים רבות נקראות יחד וחותמות את ספר במדבר, הינם בעצם פרשיות של סיום הדרך (או בלשון ימינו: סוף הדרך..).

המדבר והנדודים בו מוגדרים בכמה מקומות אצל חז"ל כ'תקופת הישיבה' של עם ישראל. כלומר, כפי שהאדם הפרטי בטרם יציאתו ל'חיים': לבניין המשפחה, לבניין הארץ והכלכלה, לחיי המעשה והיצירה- ראוי לו ליישב כמה וכמה שנים באוהלה של תורה, בישיבה, בכדי לקלוט את התורה בתנאי חממה, ללא יצרים קשים והתמודדויות עם העולם החומרי.

וכך גם עם ישראל, שעומד על רגליו אחר יציאת מצרים, מקבל את התורה במדבר, במקום בו אין לו עמל וניסיונות גשמיים. 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן'. במקום בו הוא זוכה לגילוי אלוקי ברור ובהיר של עמוד הענן ועמוד האש, של המן ובארה של מרים, להנהגתו העל טבעית של משה תוך ראיית הסדר הנכון בתוך כלל ישראל, 'איש על מחנהו ואיש על דגלו', וההבנה שאין שום תזוזה אלא על פי ההשגחה האלוקית, 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו'- שם ישראל מקבלים את התורה.

מחד, מאפשר מהלך זה לעם ישראל לקלוט ולהפנים את יסודות התורה, את ההשגחה האלוקית, את הסדרים המתוקנים בישראל, ועוד יסודות רבים וחשובים. אלא שמאידך יש בו גם קושי גדול, שהרי אין זה מצבו הטבעי של העם (כפי שהישיבה והלימוד יום שלם איננו המצב הטבעי לרוב בחורי הישיבות). ועוד קושי חמור מזה ישנו והוא החשש לנפילה הגדולה, ואפילו להתרסקות, שעלולה לבוא בכניסה לארץ, ביציאה אל החיים, כאשר האדם יוצא אל תפקידו המרכזי והעיקרי.

ניתן לומר שפרשיות מטות ומסעי הינם סיום הדרך בהיותם מסיימות את שלב המדבר שעיקר עניינו הוא ההכנה וההתכוננות לקראת השלב הבא, השלב המרכזי והעיקרי והוא שלב חיי התורה בארץ.

הירידה בסוף תקופת הישיבה

אכן גם בימינו אנו עדים לתופעה מצערת של ירידה רוחנית החדה שעוברת על בחורי הישיבות בהיותם יוצאים לחיי המעשה: ללימודים האקדמיים ולעולם העבודה.

יש שיטות שמתמודדות עם אתגר זה על ידי ניסיון להשאיר כמה שיותר אנשים בבית המדרש, הן על ידי דחיפתם להמשך לימוד תורה שנים רבות והן על ידי דחיפתם לחינוך והוראה- מה שמשאיר את האנשים בתוך העולם התורני-לימודי.

ניסיון זה מצליח בחלקו בלבד, הן מפני שאינו מקיף את רוב הציבור והן מפני שהוא גורם לכך שכישרונות רבים בתחומי הכלכלה והמדע לא יוצאים לפועל. וממילא גם יוצא שרבים מהעוסקים בחינוך מתוך דחיפה חיצונית (ולא מתוך הרגשה וידיעה כי זהו כישרונם וייעודם) חשים ממורמרים ו'מבוזבזים' (ויש לכך כמובן גם השפעות על הצלחתם בעבודת הקודש העליונה של חינוך ילדי ישראל).

גם בכניסתם של ישראל לארץ אנו מוצאים ירידה רוחנית גדולה- דבר שבולט מאוד בכל תקופת השופטים. ומשה רבנו, כידוע, צופה את הדברים ומנבא על התרחשותם, אלא שלא בשל כך נמנע הקב"ה מלהצעיד את ישראל לארץ, שהרי הבריחה מעיקר תפקידנו- קידוש החומר והקמת ממלכה המקושרת לקב"ה ולתורה- איננה אפשרית. אלא יש צורך במחשבות עמוקות והכנות גדולות בכדי להצליח לעבור מן המדבר לארץ.

להתכונן ליציאה מהמדבר לעולם המעשה

וכאמור, ניתן לראות בפרשיות אלו הכנות לאותו המעבר, כשספר דברים כולו הינו המשך של אותה הכנה.

וננסה להדגים את הדבר בנושא הראשון שמופיע בפרשתנו, ובעזרת ה' נמשיך ונראה זאת בעניינים נוספים בשבוע הבא.

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה', איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". הדבר הראשון שבולט בפרשייה זו הוא שלעומת רוב הפרשיות בתורה שמתחילות ב"וידבר ה' אל משה לאמר" כאן פותחים הדברים ב"וידבר משה".

ואמנם חז"ל מציינים שאפילו במקרה זה שונה דיבורו של משה מכל הנביאים שכן הוא לא מתבטא ב"כה אמר ה"' אלא ב"זה הדבר אשר צוה ה"'- דהיינו דיבור מבורר ובהיר יותר. ואף על פי כן מהשוואת משה רבנו לשאר הנביאים אנו לומדים שכאן יש דרגה של הופעת תורה מפי משה (כעין ההבדל שעושים חז"ל בין ארבעת הספרים הראשונים בתורה לבין ספר דברים אותו אמר משה מפי עצמו. (וחס ושלום אין כאן אמירה שאין הדברים אלוקיים, אלא הכוונה היא שהדברים האלוקיים עברו דרך הצינור הרחב והכולל של משה).

דבר נוסף שבולט מיד בתחילת הפרשה הוא הציווי אל ראשי המטות, ולכאורה כלל לא ברור מדוע דבר זה נאמר לראשי המטות, הרי זהו (עניין השבועות והנדרים) ציווי לכל יחיד ויחיד? אלא שחז"ל דורשים מכאן בכוחם של חכמי ישראל להתיר נדרים בתנאים מסוימים.

שתי הערות אלה, הן האמירה מפי משה, והן המעבר של דברי התורה דרך ראשי המטות והכוח שניתן בידם מראה איך הקב"ה רוצה לתת כוח להנהגה. עד עכשיו "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו', ועכשיו, כפי שכתוב בפרשת פינחס "יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם".

ההנהגה עוברת מה' (בסגנון 'ה' הוא המלך') למנהיגות שפועלת על פי רצון ה'. ולא די בכך אלא יש גם צורך בראשי המטות, במנהיגות שבטית ואזורית שתנהיג כל שבט ושבט וכל קהילה וקהילה על פי אופייה ודרכה בכדי לקדש שם שמים בעולם.

כוח זה מתפשט מההנהגה אל כל יחיד ויחיד שיכול בדיבורו לקבוע לו מצוות עשה או לא תעשה על ידי נדר או שבועה. והאדם צריך להתחיל להיות מודע לגודל שבו ולהיזהר שלא לחלל דברו- לא להפוך את דבריו לחולין.

שני יסודות לקראת היציאה

כלומר, למדנו מכאן שני יסודות לקראת יציאתו של האדם לחיי המעשה:

'עשה לך רב', קבל על עצמך מנהיגות תורנית-רוחנית שתנהיג אותך ואת קהילתך (ראשי המטות). השתייך לקהילה שיש בה הנהגה שמובילה ומדריכה.

דע את הכוח הגדול שמצוי בידך בכלל ובדיבורך בפרט. ולכן עליך לשמור על איכותו וקדושתו של הדיבור. תרבה בדיבורים אידיאליסטיים ובונים, ובכל עניין ועניין שתבוא לדבר בו- חשוב היטב עליו ואילו דיבורים בעלי ערך ותוכן אתה יכול לדבר בו.

יהי רצון שנזכה להנהגה מתוקנת בכל קהילה וקהילה ובכלל ישראל, ושמתוך כך יוכל גם כל יחיד ויחיד לבוא לידי ביטויו השלם. 'ובכן תן כבוד לעמך תהילה ליראיך, תקווה לדורשיך פתחון פה למייחלים לך'.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן