פרשת כי תבוא – הביכורים והמסורת היהודית

השבוע זכינו להשתתף בהשקת ספרו החדש של מו"ר הרב אליעזר מלמד שליט"א: המסורת היהודית. הספר מספר את הסיפור של העם היהודי לדורותיו, את החזון הגדול של העם, את הולדתו של העם, את ערכיו ואת האידאליים עליהם הוא מכונן את חייו.

בעת ההקשבה לדברים החשובים שנאמרו בהשקה נדדו מחשבותיי ודמיוני אל מביא הביכורים:

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם".

אחרי עמל של שנה שלימה, זוכה האדם לראות את הפרי הראשון. התרגשות ותקווה, שמחה וסיפוק, אוחזים בו -הנה עמלו מתחיל להניב פרי. מתוך שמחה והתרגשות זו הוא רץ ומסמן את הפרי ואומר: "את הפרי הזה אביא לביכורים לה', על שהצליח עבודתי ועל שנתן לי את אדמתי", כלשון המשנה: "כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים".

בשמחה ובששון האדם מתכנן את עלייתו לירושלים להבאת הביכורים, ויוצא לדרכו. התיאור המרנין המופיע במשנה נותן לנו לחוש מעט את ההתרגשות במסע הביכורים לירושלים:

"כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר: 'קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלקינו', הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים, והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים, הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועיטרו את ביכוריהם, הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום, החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית, הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה…"

מביאי הביכורים מגיעים לירושלים בשיר והלל – בפיהם ובליבם – וכל ירושלים צוהלת עימהם. ואז מגיע מביא הביכורים כשסלו על כתפו, מתקרב אל המזבח, אל הכהן, ומספר את סיפורו של העם היהודי:

"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוקיך, וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך, ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב, וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את עונינו ואת עמלנו ואת לחצנו, ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמורא גדל ובאותות ובמופתים, ויביאנו אל המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש, ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה',  והנחתו לפני ה' אלוקיך והשתחווית לפני ה' אלוקיך".

אחרי המסע המרגש היהודי נזכר שהתאנה הזאת, שהאשכול הזה, שהשדה שלו, שהחיים שלו – הם חלק מסיפור גדול – סיפורו של העם היהודי לתיקון העולם ולהבאתו לגאולתו, והסיפור הזה – הוא הסיפור שלו, הוא החיים שלו!

רק יהודי שמשייך את חייו לסיפור הגדול, שמחובר למסורת היהודית, לשלשלת הדורות, לערכי הנצח של העם היהודי, יכול לכוון את חייו כראוי ולשמוח שמחה שלימה בכל תאנה ובכל אשכול שהוא זוכה לגדל בשדהו בארץ ישראל – "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך".

רק מי שזוכה להסתכל על החיים שלו כמחוברים לכל התהליך ולכל המהלך, יוכל לדעת במה להשקיע את חייו ואת מאמציו: "הטבע העולמי וכל יציר פרטי, ההיסטוריה האנושית וכל איש יחידי ומעשיו צריכים להיות מסוקרים בסקירה אחת, כתוכן אחד בעל פרקים שונים, ואז (שמצליחים לחבר את החיים הפרטיים עם כל מהלך ההיסטוריה, את היחיד עם הכלל) ממהרת האורה של הדעה המביאה לידי תשובה לבוא" (אורות התשובה ד,ה).

וכמו שכותב הרב קוק באגרתו הידועה (שעח): "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו…". מי שלא חלק מכל התהליך והמהלך לא יכול להבין מה תפקידו, ייעודו ומטרתו.

אסיים בסיפור דמיוני, שוודאי קרה: יושבים שני יהודים בפולין בחודש אלול בשנת 1921. ראש השנה הולך ומתקרב, ושניהם חושבים על התשובה הנדרשת מהם, על תיקון חייהם וקרבת ה'.
האחד מרוכז בחייו הפרטיים, חיי משפחתו וקהילתו, וחושב על התחזקות בקביעת עיתים לתורה, על הוספת קביעות במהלך יומו העמוס. הוא מהרהר איך יוכל לחנך את בניו לדקדק יותר בכוונת התפילה ואיך יצליח להוסיף חסד בקהילתו, ובמחשבתו עולה הצורך לפתוח גמ"ח להשאלת נפט למי שנזקק לכך להדלקת הנר או התנור (פרימוס). היהודי לא נשאר ברמת המחשבה, אלא פועל להוציא את מחשבותיו הטובות לפועל, להוסיף אורה בעיירה. שכנו, מהרהר על התהליכים ההיסטוריים בעולם – זה לא מכבר הסתיימה מלחמת העולם הראשונה הנוראה, ארץ ישראל עברה מהשלטון התורכי לשלטון הבריטי, ישנה התעוררות ציונית בעולם היהודי, הקונגרס הציוני ה-12 ננעל תוך אישור הצהרת בלפור שניתנה קמה שנים קודם לכן, ומתוך ראיית התהליך ההיסטורי הוא מחליט שהתשובה הנדרשת ממנו לעת הזאת היא לעלות לארץ, לסייע לנהלל ועין חרוד שהוקמו זה לא מכבר. ייקח לו עוד כמה חודשי התארגנות, אבל בסוף הוא עולה בעלייה שתקרא לימים העלייה השלישית. את המשך הסיפור מה קרה כעבור 50 שנה, תמשיכו אתם…

להשתייך לסיפור היהודי, לסיפור גאולת העולם, זה ייעודנו ותפקידנו. ומתוך הראייה הגדולה הזאת, נעשה תשובה ונתקן את דרכינו.

אסיים בפסקה מדברי הרב קוק שהזכרתיה בטקס השבוע:

"עִקַּר הַיְדִיעָה הִיא, שֶׁתִּהְיֶה כְּלָלוּת הַתּוֹרָה דְּבֵקָה בַּלֵּב בְּחֹזֶק וְהַכָּרָה בְּרוּרָה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁמִּכֹּחַ הַשְׁפָּעַת הַכְּלָל יֻשְׁפַּע כֹּחַ הַזְּהִירוּת הַפְּרָטִי לְכָל מִצְוֹת וְדִקְדּוּקֵי תוֹרָה, וְאָז דּוֹמֶה הַדָּבָר לְכֹחַ חַיִּים הַנּוֹבֵעַ מִן הַלֵּב וּמִתְפַּשֵּׁט עַל הָאֵבָרִים כֻּלָּם. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִבַּלְעֲדֵי הַיְדִיעָה הָאֲמִתִּית הַכְּלָלִית הֲרֵי כָּל דָּבָר מִן הַתּוֹרָה הוּא עִנְיָן מְיֻחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְזֶה מֵטִיל שִׁבּוּשׁ בִּיסוֹד הַכָּרַת הַתּוֹרָה , וּמוֹנֵעַ מֵעֲבוֹדַת אַהֲבָה וּנְדָבָה , "וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ד' צַו לָצָו קַו לָקָו". כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תוֹרָה נִכָּרִים לְחֻקָּה אַחַת וּמִצְוָה אַחַת.

הלב הוא הסיפור היהודי לדורותיו.

 

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן