פרשת יתרו – מסירות לכלל ועצמאות

בפרשתנו, פרשת מתן התורה, מופיע האירוע המכונן והמחייב את עם ישראל לדורי דורות, האירוע עליו מתבססת אמונתנו ועבודתנו, והיא פותחת דווקא בבואו של יתרו ומספרת לנו באריכות גדולה על בואו של יתרו, על קבלת הפנים לה הוא זוכה ועל דבריו ועצותיו.

וכבר בארנו בשנה שעברה שיתרו מסמל את הדרך ארץ שקדמה (וחייבת להיות קודמת) לתורה, והפעם ננסה לראות מעט מדבריו ועצותיו.

הפרשה פותחת במילים "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה… ואת שני בניה.. ויבוא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלוקים".

העניין הראשון שמלמדנו יתרו הוא את חשיבות השמיעה, "וישמע יתרו". מסתמא היו רבים ששמעו, וכפי שכתוב בשירת הים "שמעו עמים ירגזון…". אלא שההבדל הוא שאצל יתרו השמיעה גם מתורגמת לעשייה, הוא לוקח את ביתו ונכדיו ומגיע.

היכולת לשמוע, להיות קשוב לקול ה' המדבר אלינו דרך המציאות, דרך ההיסטוריה, דרך ההתרחשויות הכלליות והפרטיות, היא יכולת עצומה. ולא פחות חשוב מכך הוא שכוח השמיעה יוביל לעשייה .

וכך אמר הלל הזקן (מסכת אבות א,יב) "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום…"- כלומר, לא די לאהוב את השלום אלא צריך גם לרדוף אחריו, וכדברי רבינו יונה שם "שיאהב בליבו האמת והשלום וירדוף אחריו בפועל ידיו, כי יש בני אדם אוהבים אותו בלבב שלם, ולא שיטרחו עצמם לשום שלום בעולם, ואינם הולכים בדרכי השלום. אך העושים הפעולה ומשימים שלום בין אדם לחברו ואוהבים לעשות המלאכה… אותם הם תלמידיו של אהרן".

נראה שהתורה גם מרמזת לנו איך אדם יכול להשיג את כוח השמיעה הגורמת לעשייה. "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה"- אף על פי שיתרו היה במעמד חשוב ונכבד של כהן מדין הוא יודע להבחין בענווה כאשר כוחות חדשים, עליונים וגדולים ממנו מתעוררים. הוא מבין שאם עד עכשיו הוא היה במרכז, וכבוד היה למשה להיות חתנו, עכשיו הדברים משתנים ומשה עולה לגדולה והעוצמה והטוב האלוקי מופיעים אצל עם ישראל ומשה רבנו. וכדברי רש"י בשם המכילתא "כאן היה יתרו מתכבד במשה, אני חותן המלך. ולשעבר היה תולה משה הגדולה בחמיו, שנאמר "וישב אל יתר חותנו".

היכולת לא להיות מקובע ולהבין את השינויים אפילו כאשר הם פוגעים במעמדך, בכבודך ובגדולתך, היא המאפשרת לשמוע שמיעה עמוקה וחודרת, שמיעה שיכולה להביא לפעולה ולמעשה.

מאידך, יתרו גם מבין את מעמדו וגדולתו, את חשיבותו ואת מקומו, ולכן, כפי שמביא רש"י הוא מבקש ומשכנע את משה לצאת לקראתו, "אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עימה- אם אין אתה יוצא בגיני (כלומר, ראוי לך לצאת בגללי), צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה)".

ואכן ממשיך רש"י "ויצא משה- כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה. כיוון שיצא משה יצא אהרון, נדב ואביהו, ומישהו שראה את אלו יוצאים ולא יצא?!"

היכולת המורכבת מחד להיות קשוב לכוחות, לאנשים,לאירועים ולפעולות שמתחשים סביבך, תוך הבנה שאתה לא עומד מעל הכל, אלא ישנם דברים רבים שגדולים וחשובים ממך, וממילא עליך להיות קשוב אליהם. ומאידך, לשמור על תפקידך ושליחותך, להאיר לעולם את הנקודה שרק אתה יכול להאיר, היא חלק חשוב באישיותו של יתרו ומהווה הכנה חשובה לקבלת התורה.

וכך מוצאים שמצד אחד כל ישראל עומדים כאיש חדש ובלב אחד "ויחן שם ישראל נגד ההר" ועומדים לקבל תורה אחת מפי הגבורה, "תורה אחת תהיה לכם". ומאידך לכל אחד יש את האות המיוחדת בתורה, וכדברי הרב קוק זצ"ל (אורות התורה ב,א) "והינה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכוח אל הפועל את מציאות חוכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלימודו".

ישנה חשיבות עליונה שאדם יהיה מחובר לכלל ופועל עם אל במהלכי הגאולה, ומאידך ישנה חשיבות עצומה לשמירה על עולמו וייחודיותו, וזאת כיוון שהתרומה העליונה והחשובה ביותר לכלל תהיה דווקא כשאדם יפתח את הכוח המיוחד שהקב"ה נתן לו, ובכוח זה יפעל למען הכלל.

וכך אנו רואים בהמשך הדרכתו של יתרו למשה רבנו. אחר שרואה יתרו את משה עמל וטורח לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב, שואל יתרו את משה "מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב?". ומשה מצטדק ואומר "כי יבוא אליי העם לדרוש אלוקים… ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו".

אולם יתרו מסביר למשה שבאופן זה לא יוכל משה להחזיק מעמד, "לא טוב הדבר אשר אתה עושה, נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עימך".

ומבאר מרן הרב זצ"ל (עין איה, שבת י.) "שאמנם ודאי אמת הדבר שהתעודה היותר עליונה שבחיים היא להיות פועל עובד עבודת הכלל, אבל בשום אופן אין להשקיף על ערך עבודת הכלל במושג צר, כלומר רק להתייחד באותן העבודות המונחות לפניו בהעמסת עול כבד עד שהשלמות הפרטית תדחה לגמרי, כי אם צריך להשכיל… כי כל אשר יותר ירחיב את השלמתו הפרטית כן יותר יוכל להשתלם בה בעבודת הכלל… על כן כל פעולותיו הפרטיות מתרכזות ביסוד הכללי…".

כלומר, יתרו ביאר למשה שדווקא כדי לתרום לכלל צריך האדם להשקיע בעצמו, לבנות את כוחותיו הגופניים והרוחניים, לפתח את עולמו הפנימי, ומתוך כך תרומתו לכלל תהיה שלמה יותר. וממילא גם הפעולות הפרטיות הינן לטובת הכלל ולצורכו.

יסוד זה משמעותי וחשוב הן לאיש ציבור שצריך לדעת שהוא חייב לדאוג להתמלא באופן פרטי, הן לכל אמא ואבא שצריכים לדעת שאם המסירות העצומה למשפחתם ולילדיהם, חייבים הם לקחת זמנים לעצמם ולחדש בהם את השלמות הזוגית והפרטית שלהם, והן לכל אדם, שיחד עם תרומתו לכלל חייב לשמור על עולמו הפנימי, לפתחו ולגדלו.

ונסיים בדברי מרן הרב זצ"ל (קובץ ד, ו) "כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו. ובעולם זה (עולמו המיוחד), הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבנינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חיו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. גדולה ענוותנית זו מאשרת היא את האדם, ומביאתו לשלמות העליונה העומדת ומחכה לו, ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחדה שלו, ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ה' עליו יגלה, מהאות המיוחד שלו בתורה יצא לו עוזו ואורו".

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן