פרשת חקת – על מוות וחיוניות

טומאת המת

פרשת חקת פותחת בפרשיית פרה אדומה שעניינה לטהר את טומאת המת. טומאת המת היא הטומאה החמורה ביותר, היא מתפשטת לא רק לאדם הנוגע במת אלא "זאת התורה אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים…"- גם הנוגע בדבר שנגע במת נטמא. והמת עצמו מכונה 'אבי אבות הטומאה'.

ניתן לומר שגם המשך הפרשה עוסק בכך, כיוון שמיד לאחר העיסוק בפרה אדומה מוזכרת מיתתה של מרים – מיתה הגוררת אחריה את חסרון המים. כלומר, מיתת מרים מחסרת מהחיוניות של העם, דבר שמתבטא בחיסרון הממשי של מים-חיים.

בעקבות חסרון המים וצימאון העם מתבקשים משה ואהרון לדבר אל הסלע, כלומר ללמד את העם באיזה אופן אפשר גם מן הסלע הדומם והיבש להוציא מים. אלא שמשה ואהרון נכשלים במשימתם זו ובמקום לדבר אל הסלע הם מכים אותו ובעקבות כך נגזרת הגזירה "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".

בעקבות כך אנו שומעים על מותו הקרב של אהרון בהר ההר, דבר שגורר אחריו גם מצוקה בליווי תלונות של העם שטוענים "למה העליתנו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". וכתגובה "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל".

ניתן לסכם ולומר שהפרשה שלנו עוסקת ברובה בטומאת המוות ובתוצאות הנוראות המתרחשות בעקבותיו. וכפי שבארנו, שאי כניסת משה ואהרון לארץ הינה תוצאה ישירה למות מרים.

טהרת טמא המת

מנגד, התורה גם מציינת את הדרכים כיצד להיטהר מטומאת המת ולתקן את הנגרם בעקבותיה.

בכלליות ניתן לומר כי הבעיה המרכזית במוות היא שהפגישה עמו גורמת לחוסר שמחה וחיוניות. הפגישה עם המוות מדגישה את הארעיות של האדם, כשאדם הנפגש עם המוות נדמה לו כי בני האדם ופועלם אינם נצחיים. הפחד מהמוות גורם לאדם קושי במסירות הנפש כפשוטה, כיון שנראה לו שקיומו תלוי בגוף, וההיפך הוא הנכון החיוניות והשמחה, העוצמה והעוז תלויים ביכולתנו להיאחז ברוח הפנימית ובאש הקודש 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'.

התיקון לכך הוא הזכרת העובדה היסודית שעיקר האדם איננו בגופו אלא בנשמתו ושווה למסור את החיים בכדי לשרת את הקודש. כך אולי גם ניתן להסביר את העובדה שהכהן לוקח פרה אדומה, (שהיא כידוע סוג של שלמות נדירה, וכפי שמוזכר בגמרא הפרה האדומה הייתה שווה דמים רבים. פרה זו שלמה ואין בה מום, ועדיין לא נעשה בה שום שימוש, כפי שכתוב "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול"). ואת הפרה הזו שוחטים ואת דמה, דהיינו את החיוניות שבה, מזים אל נוכח פני אהל מועד.

וכדי לא להיתפס לגוף המוטל לפנינו אנו שורפים את הפרה. והתורה מדגישה "ושרף את הפרה לעיניו"- כלומר, הכהן צריך לראות את השריפה, לראות כיצד הגוף חסר הערך מתכלה, ואף על פי כן, כיוון שנזרק מדמה אל אהל מועד וחיוניותה ניתנה לקודש- יש בה כוח טהרה.

כ"ה בסיון

השבוע חל כ"ה בסיוון, שעליו כותב השולחן ערוך (תקפ,א-ב) "אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם… בכ"ה בו (בסיוון) נהרג רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל ורבי חנינא סגן הכהנים…". כלומר, ביום זה נהרגו שלושה מעשרת הרוגי המלכות- הרוגי המלכות שעליהם נאמר שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם, הרוגי המלכות שאמנם נהרגו, אך כיוון שנהרגו על קידוש ה' אין חי מהם.

יום זה הינו גם יום פטירתו של מורנו ורבנו הרב הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, שגם הוא מייצג חיוניות של תורה, עוצמה של תורה, עוז וגבורה של תורה ומסירות נפש על כבוד התורה ויישוב ארץ ישראל.

כל השומע את שיחותיו של הרב אליהו וכל הרואה את תנועותיו חש עוצמה וגבורה. בוודאי שלחלק מעוצמתו זכה בזכות המוכנות שלו להיאבק ולזעוק על חילול ה' והפגיעה בקודש, עד כדי מוכנות לשבת בכלא על מאבקיו. (כידוע, הרב אליהו זצ"ל זרק רימון בכנסת הריקה במחאה על הפגיעה בקודש על ידי מדינת ישראל, ועוצמתו ומסירותו לא פסקו מאז אלא רק פנו לאפיקים פנימיים ומשפיעים יותר).

עוד באותו תאריך, כ"ה בסיוון, נתבשרנו על חילול ה' ופגיעה בכבוד התורה, העם והארץ. בתאריך זה התבצע השבוע מעצרו הנפשע של אחד מגדולי הדור, מורנו ורבנו הרב דוב ליאור שליט"א- המייצג את גבורתה ועוצמתה של התורה ואת מסירות הנפש לקיומה והנחלתה.

חי כשכואב לו – צועק

וכפי שאמרנו, צריך להיזהר מאוד מהמוות, להיזהר מאוד מחוסר החיוניות והקיבעון. וראוי לכל איש חי וער לכאוב, לזעוק ולמחות על רמיסת כבוד התורה, על חוסר ההבנה שזהו דבר הכרחי לתת לרבנים לומר את דעתם, דעת תורה ללא כפייה ומורא – כפי שהיה שואג הרב אליהו על הפגיעה בקודש ובארץ ישראל.

מי שחי- כשדוקרים אותו הוא צועק, ומי שמת- קולו לא נשמע (אולי כי הוא אומר בליבו שלא יעזור לצעוק…).

נקווה שדברינו אלה יהיו חלק מהזעקה הגדולה והמרה שיביע עם ישראל כנגד מעצרו של מורנו ורבנו הרב דוב ליאור שליט"א, ומתוך כך נזכה לחיים של תורה וקדושה.

ונסיים בדבריו של הרב אליהו זצ"ל שמהפסוק מירמיה "..ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נווהו…"- שממנו לומדת הגמרא שהקב"ה שואג כארי על החורבן שלוש פעמים בכל לילה, בתחילת כל משמר ומשמר, לומדים אנו שגם אנחנו צריכים לשאוג כארי. וכפי שאומר רבי נתן לתלמידיו: 'ב"ה אתם אנשים כשרים אך לא לזו הייתה כוונתי, רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים'.

וכן נפסקה להלכה (שו"ע שא,א) מימרתו של יהושע בן לוי בגמרא בברכות ש"לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת שנא' (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג…". וכן פוסק השו"ע ע"פ הגמרא שם ש"מצווה לרוץ כשהולך לבית הכנסת וכן לכל דבר מצווה…".

וכל הדברים הללו הינם ביטויים לחיוניות של התורה, להתרחקות מטומאת המוות והחידלון. ויהי רצון שנזכה להתמלא באש קודש, בחיוניות של תורה, ולהתרחק מן המוות וטומאתו.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן