פרשת חיי שרה – שרה אמנו

פרשת חיי שרה

בפרשת השבוע אנו נתקלים לראשונה בהתייחסות למוות. עד עתה, מעבר לדיווח ולהודעה האלוקית על מות האדם, לא מצאנו שום יחס מיוחד למוות, ואילו בפרשתנו התורה מרחיבה על מות שרה. "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען, ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. ויקום אברהם מעל פני מתו"

רואים שהתורה מתייחסת למקום פטירתה, להספד של אברהם עליה ולבכיו, וכן מספרת לנו שאברהם 'ישב' על שרה, ועל קימתו מישיבה זו. בנוסף, גם המשך הפרשיה, המספר על המשא ומתן של אברהם עם אנשי חברון, הוא סביב מקום קבורתה של שרה.

ומני אז אנו מוצאים התייחסות לזמן המיתה, למקום הקבורה וכו'.

עוד יש להוסיף שהפרשה כולה נקראת 'חיי שרה', ובאופן פשוט מגמתם של חז"ל בשם זה הוא להדגיש את חשיבות הלימוד וההתבוננות בחייה של שרה.

הביטו אל צור חוצבתם

ישעיהו הנביא (נא,א-ב) אומר שיש מצווה גדולה להתבונן במעשי האבות. "שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו".

כלומר, הנביא פונה אל כל מי שרוצה לעשות צדק, אל כל מי שרוצה להתקרב ולהידבק בה', ואומר להם שהצורה בה הם ידעו מהי הדרך האמיתית להשיג את מבוקשם, היא על ידי התבוננות באבות והאמהות בכלל, ובאברהם ושרה בפרט. שהרי, מתוך ההתבוננות בדרכם ובמעשיהם, באמונתם ובמסירותם, מקיים האדם 'שימושה של תורה' (הגדול מלימודה), ומפתח רצון ויכולת להידבק בדרכם הגדולה והישרה.

וישעיה ממשיך ואומר שבזכות אותה התבוננות יזכו לגאולה שלימה, וכפי שאומר הפסוק העוקב "כי ניחם ה' ציון ניחם כל חרבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה".

ממילא מובן מדוע התורה מדגישה את מקום הפטירה, את הקבורה, את השבעה ואת ההספד, שכן התורה רוצה שדמות זו, למרות היעלמותה הפיזית, תמשיך להופיע חיינו ולהאיר את דרכנו.

אחרי מות – קדושים

ומכאן אפשר גם להבין דבר נוסף: האדם נחשף ומתגלה במותו יותר מאשר בחייו. לענ"ד דבר זה הינו מציאות שכולנו נתקלים בה. כמעט כולנו מכירים ומוקירים, מעריכים ומעריצים היום את הרב שפירא זצ"ל והרב אליהו זצ"ל יותר מאשר בחייהם. אפילו אנשים שהיו איתם בקשר בחייהם אמרו לי שרק היום, לאחר מותם, עמדו היקף דמותם וגדולתם.

לכן, במידה מסוימת, דווקא במיתתו של אדם הוא הופך להיות יותר חי, ועל כן שמה של פרשתנו הוא 'חיי שרה', (למרות שמיד בתחילת הפרשה אנו מבושרים על פטירתה).

רבי צדוק הכהן מלובלין מבאר שכל זמן שאדם חי הוא מופיע כאישיות פרטית על במת ההיסטוריה, אך כאשר גופו מסתלק מזה העולם, נשמתו הופכת להיות חלק מכלל ישראל, וממילא במופיעה אצל כל יהודי ויהודי.

אחד ההסברים לכך שדווקא אחרי מותו של אדם ניתן לעמוד על דמותו השלמה הוא שכל עוד האדם חי העשייה והיצירה הן בהתהוות מתמדת, ובדרך כלל ההתמקדות היא באופן בו אנו פוגשים את האדם בשלב זה של חייו. אך לאחר מותו, היצירה מסתיימת, וניתן להתבונן במבט כולל, מקיף ושלם על האדם.

הספד אברהם אבינו לשרה

גבורתה של שרה

וננסה להתבונן מעט בהספדו של אברהם אבינו על שרה, על פי דברי חז"ל במדרש תנחומא.

"אשת חיל זו שרה, שנאמר 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את'"- השבח הראשון שאברהם משבח את שרה הוא לכאורה על היופי, אך מהתבוננות נוספת יש להקשות מה הקשר בין 'אשת חיל' ליופי?

ונראה להסביר שכוונתו של אברהם הייתה על המעשה בו שרה עמדה בגבורה ואמרה שאברהם אבינו הוא אחיה, למרות שעל ידי כך נלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך, שהרי פשט המילים 'איש חיל', כפי שמפרשים רוב הראשונים, הינו אדם בעל גבורה ועוצמה, שלא מפחד ולא מתיירא. וממילא השבח הראשון בו משבח אברהם את שרה הוא על גבורתה ועוצמתה.

שרה ואסתר המלכה

על פי זה ניתן להבין את המדרש הידוע שמספר על "רבי עקיבא היה יושב ודורש והציבור מתנמנם. ביקש לעוררן. אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה? אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה מאה וכ"ז ותמלוך על קכ"ז מדינות".

ולכאורה אין קשר בין שרה לבין מלוכתה של אסתר…? אלא שחז"ל מבארים שהכפילות בפסוק "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים ושבע שנים שני חיי שרה" שכולן שווים לטובה- כלומר, אין יום או שנה שלא נוצלה כראוי.

שרה אמנו אינה נגררת אחרי הזמן אלא שולטת בו. וכפי שכותב רבי יהודה הלוי "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, ועבד ה' הוא לבד חופשי".

רבי עקיבא פונה לציבור המתנמנם ואומר להם שהכוח של אסתר למלוך על המדינות הוא מכוחה של שרה שמלכה על הזמן, 'וגם אתם שבאתם לשמוע דברי תורה בודאי שלא באתם להתנמנם, וראוי לכם שתמלכו על הזמן, על העייפות ותתעוררו לשמוע דברי תורה'.

שרה יפה, אז מה?

בנוסף, ניתן לראות שהדברים הם כפשוטם, ואברהם אבינו מכנה את שרה 'אשת חיל' על שם יופייה, שהרי כבר מצאנו בחז"ל (כפי שמביא רש"י) שבח גדול מאוד ליופייה של שרה "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך, שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי".

ולכאורה, כפי שהקשנו, מה יש לשבח על יופי שהוא דבר טבעי שלא תלוי במידותיו של האדם? אלא שחז"ל משבחים את שרה ששלטה בלא מייצרים בחייה. בנוהג שבעולם, כשאדם עובר לימי הבגרות הוא מתנתק מימי הילדות ומוותר על התום, החיוך והזרימה הילדותית. וכשהאדם עובר לימי הזקנה הוא מוותר על ימי הבגרות, בהם יש את המרד, המרץ והיושר, ועובר לימים של חוכמה, יישוב דעת וניסיון חיים.

ושרה ידעה לקחת איתה את היופי הטהור של הילדות, את הנקיות המוסרית של הבגרות, עם החוכמה ויישוב הדעת של הזקנה, ועל כך משבח אותה אברהם.

רעיון זה מתבטא גם בדברי המדרש שמביא על הפסוק "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה'- כשהם שהן תמימים כך שנותם תמימים- בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת כ' שנה לחטא. דבר אחר 'יודע ה' ימי תמימי'- זו שרה שהיתה תמימה במעשיה…"

כלומר, חז"ל מביאים את השבח של בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז', לתמימות, לשלמות ולאחדות בהם מתאחדים כל ימיהם של הצדיקים. וכפי שהסברנו, היכולת לחבר את כל התקופות וכל הזמנים, להשתמש בכל הכוחות, זהו כוחם של הצדיקים בכלל ושל שרה אמנו בפרט.

יהי רצון שנזכה לדבוק בדרכיה של שרה אמנו ולנצל כל שנה, כל יום וכל שעה, לחיות חיים עשירים, מלאי יופי, תום וחוכמה.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן