פרשת וישב – להוסיף אחדות אחווה – להאיר את האור!

החל מפרשת וישב עולה וצומחת לנגד עיננו דמותו של יוסף, יוסף הצדיק, יוסף שכולנו קרואים על שמו..

יעקב בוחר ביוסף מכל בניו, ונותן לו כתונת פסים, כתונת המכילה את כל הפסים, את כל הגוונים.

יוסף, כשמו כן הוא מסוגל להוסיף. בעוד שבדרך כלל כשמוסיפים גורעים. ומי שמנסה להכיל יותר מידי הולך לאיבוד. יש את יוסף, מידתו של יוסף היא היכולת לכלול, לאחד, להשכין שלום בין הרבה גוונים, בין הרבה צדדים, בין הרבה בחינות.

יוסף אומרים חז"ל היה מקדים שלום לכולם. יוסף נשלח על ידי אביו לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן, איש של שלום. הוא מברר לאחים דרך חלומותיו שהחלום שלו זה להיות האיש שמצליח להשכין שלום בין כולם, שמצליח ליצור אגודה אחת. יוסף זכה למעלה גדולה, להיות צדיק, להיות איש השלום – בזכות עינו הטובה.

הגמרא אומרת שמי שחושש מהמושג שנקרא "עין הרע" שיאמר שהוא בא מזרעו של יוסף. כי בזרעו של יוסף "העין הרעה" אינה שולטת. העין הרעה, היא הדחיקה והסתירה הנגלית לנגד עיננו בין בני אדם, בין דעות, בין גוונים. השכל האנושי, הנפש האנושית ממהרת להצביע על השוני ועל ההבדל.

העין הטובה, עינו של יוסף מתאמצת  מאוד לחבר, להסיר מחיצות, לא להתפעל מהסגנון החיצוני, לא להתפעל מההבדלים. יוסף יודע ללמוד שבעים לשון כשצריך, יוסף יודע להשביר מזון לכל עם הארץ. יוסף, מזרעו באים אפרים ומנשה שנתברכו בברכת הדגים "וידגו לרוב בקרב הארץ", שאין עין הרעה שולטת בהם. הם לא מצומצמים לפי המבט חיצוני הם עומדים מעל העין, מעל המעטפת, ושטים בים הגדול. בים של מבט רחב, מבט של שמחה. כוחו של יוסף גדול מאוד בעת הגאולה בעת שבה צריך לשלב כוחות ולחבר את כל חלקי האומה.

בפרשתנו מסופר שיעקב שולח את יוסף לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן. המדרש מספר שיוסף תמיד היה שואל בשלום אחיו, הם "לא יכלו דברו בשלום", אבל הוא מצידו תמיד יכול היה לשאול לשלומם.

אומר השל"ה הקדוש שיוסף זו מידתו, שהוא עסוק מאוד באחווה, בקשר של כל האחים אל האב ,לכן הוא גוער בהם כשהם מבזים את בני השפחות. הוא דואג שכולם ירגישו אחים, שותפים, קשורים, ירגישו בית אחד.

יוסף, אומר המהר"ל בנצח ישראל, הוא כמו לב שמזרים דם אל כל האיברים. יוסף הוא שיוצר את האורגניות שבין כל האחים. יוסף זו הנטייה בעם ישראל לאחדות, לקיבוץ גליות, לאחווה המשפחתית שעומדת מעל הכל. יוסף יספוג מכירה, התעללות, בזיון, אבל האחווה תהיה מעל הכל. הוא לא ינקום, וכשיתוודע אל אחיו יגיד "אל ירא בעינכם כי מכרתם אותי, כי למחיה שלחני אלוקים".

יוסף למד את זה מאימו רחל שבפרשת ויצא מסרה את הסימנים לאחותה וביזתה את עצמה, מחלה על כבודה, על חלומותיה, בשביל שאחותה לא תתבייש. בשביל שהאחווה לא תיפגע. כח גדול בישראל, כוח יוסף, זה כוח שתמיד יטען "אחים אנחנו", בית אחד לנו, "עוד אבינו חי". יש לנו אבא אחד, שכולנו שייכים אליו. הוא יגרום לאחים להגיע לתובנה הזאת- עד כמה הם ערבים זה לזה, עד כמה הם אחים זה של זה, עד כמה הם בנים של אותו אבא. והכוח הזה ממשיך להיות משמעותי ודוחף בעם ישראל. וגם כשיש ערכים חשובים מאוד, ורגשות אפילו צודקים, לעולם כח האחווה – כח הבית יאמר את אמירתו –  האחדות מעל הכל.

הלילה נצא כולנו, כל עם ישראל, כמו כותבת סיוון רהב-מאיר: "נס חנוכה הוא גם העובדה ש-90 אחוז מהיהודים בישראל מדליקים נרות חנוכה, כך לפי סקר מהשנה שעברה. זה כל כך לא מובן מאליו. יכולנו לשכוח, להתבלבל, להתבולל, אבל אלפי שנים אחר כך אנחנו כאן, שרים על אותה משפחה קטנה של חשמונאים ממודיעין שניצחה אימפריה גדולה. חנוכה הוא החג שמזכיר לנו את האתגר המרכזי, בימים ההם בזמן הזה: לשמור על ערכים ועל זהות ייחודית בעולם גלובלי מפתה. כל נר שיודלק הערב, בארץ ובעולם, הוא ניצחון קטן על האתגר הזה".

מעל לכל המחלוקת והפירודים, שלצערנו הולכים ומתעצמים, ממערכת בחירות אחת לשנייה…אנו צריכים לזכור את האור המאחד והמחבר את כולנו, האור שכולנו נאיר שמונה ימים.

כשיר הילדים הידוע: כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן!

או כלשונות של חוזה המדינה:
"בראשית דולק אור אחד, ועוד אחד ועוד אחד, ועוד אחרים. החושך יחלוף כליל…ובהיות הנרות כולם דולקים, ישתאו וישמחו על העבודה שנעשתה. אין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר מתפקיד השמש משרת האור".

יש לנו אור עצום להאיר כדברים שאמר יהודה המקבי, שהובאו בקדמוניות היהודים:

"וכה גדולה התשועה ההיא בעיניהם עד כי צִוה יהודה ואחיו וכל קְהַל ישראל לָחֹג את חֲנֻכַּת המזבח ביום החמשה ועשרים לחדש כסליו שמנת ימים מִדֵי שנה בשנה לדורות עולם ולהלל את ה' בשירי הללויה בכל מקומות מושבותיהם. ומאז ועד היום הזה נָחֹג את החג ההוא ונקרא לו בשם "חג המאורות" יען כי פִּתְאֹם האיר ה' אור חדש על זרע יעקב, ויתן להם עֹז ועָצְמָה לֵאור באור התורה וללכת בה כבימי עולם וכשנים קדמוניות".

כולנו מחוברים לאור הזה, כי כולנו מרגישים שיש לעם ישראל בשורה מלאת אור לומר לעולם כולו:

"ההרגשה הפנימית, שהיא אדירה בקרבנו להעמדת קיום היהדות, בדעותיה ומעשיה יחד עם גוויתה ואדמתה, נובעת מההכרה הכללית של הצבור שעוד רב ממנו הדרך לגמור את אשר החלונו.

התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל.

…לא נחדל מעבודתנו המעשית והרוחנית, לרדת מעל במת ההיסטוריה אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל, לחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עמו לאור עולם. להתחיל ולא לגמור זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות".

אנחנו רק התחלנו לומר את דברינו לעולם, האור שלנו עוד יוסיף והולך, מתוך אחדות ואהבה.

חנוכה שמח לכולם!

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן