פרשת וישב וחנוכה

חנוכה שאנו מחכים כל כך לבואו, שאנו שמחים ומתרגשים כל כך לקבלו אלינו, הוא חג חביב ואהוב במיוחד, כפי שכותב הרמב"ם: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק" (הלכות מגילה וחנוכה ד, יב).

למה זכתה מצוות נר חנוכה לאמירה מופלאה ונדירה כל כך של הרמב"ם: "חביבה היא עד מאד"?

חז"ל אומרים בירושלמי (ברכות א, ד): "שמעון בר בא בשם רבי יוחנן דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים יותר מדברי תורה כי טובים דדיך מיין" , ומוסיפים: "ר' חגיי בשם ר' שמואל בר נחמן נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים בכתב ואין אנו יודעין איזה מהן חביבים אלא מן מה דכתיב: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' הדא אמרה אותן שבפה חביבין" (ירושלמי מגילה ד, ה"א).

מדוע חביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה, הרי דאורייתא חמור וחשוב מדרבנן? אלא שיש בדברים שבעל פה, בתורה החיה בתוכנו, הקרובה אלינו, משהו יותר חביב. כעין מה שאמרו חז"ל: "אמר רב כהנא: אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו" (בבא מציעא לח,א). התורה שאיננה כתובה בספר אלא כתובה בנשמתנו, היוצאת על ידי מאמצנו ומסירות נפשנו, חביבה עלינו יותר מהתורה הנתונה לנו מלמעלה וכתובה בספרים.

זה לא רק שחנוכה הוא חג דרבנן כי חכמים הם שתיקנו אותו, זה הרבה מעבר לכך. את מאורעות החג אנחנו יצרנו, אנחנו הרמנו את נס המרד, לחמנו, מסרנו את נפשנו, אנחנו טיהרנו את המקדש, החלטנו להדליק בפך השמן. אנחנו יצרנו את כל ההיסטוריה הזאת. כמובן שהכל בכוח האלוקי שניתן בנו, בחיי העולם בה' נטע בתוכנו, אך החיים והעוצמות האלו עוברים דרכנו, מצריכים את רצוננו, מאמצנו וגבורתנו.

לכן יש כאן חביבות עצומה. החג הזה מגלה כמה עוצמה יש בנו, איזה כוחות אדירים יש בתוכנו אם נעיז, נתמסר ונפעל.

אם נדע שיש לנו כוח להוסיף עוד מילה טובה, עוד לימוד קטן של כמה דקות ביום, עוד אהבה וחיבוק לאחד הילדים, להוסיף לאט לאט, בשיטת שקו"ף – שיפורים קטנים ובלתי פוסקים – זה יהיה זה לא יאומן. זה נס כמה אפשר להתקדם ולהתעלות, כמה טוב ואור אפשר להוסיף.

יש לנו כוח להוסיף מצוות וחגים. 'מוסיף והולך'. להוסיף זה להיות בהליכה, בהתקדמות, בחיים.

כדי להוסיף, צריך להיות מהדרים, כלומר להיות 'המחזרים על המצוות' (רש"י). חיזור נעשה מתוך אהבה, מתוך רצון לקשר. כשמחזרים אחר המצוות מחפשים מה עוד אפשר להוסיף, היכן אפשר להרבות אור, חום ואהבה.

אנו מתחילים השבוע את הפרשיות של יוסף. יוסף הוא מוסיף בכל מקום שהוא נמצא. אנחנו יודעים שלא תמיד אוהבים את המוסיפים: כל המוסיף גורע, כל המשנה ידו על התחתונה. אבל כזה הוא יוסף הוא לא יכול לא להוסיף.

יוסף קונה את כל החכמה מאביו. הוא מלא בכל גווני החכמה, הוא לא מצטמצם בחכמה אחת. יעקב עושה ליוסף כותנת פסים כי הוא יודע את תכונתו להוסיף: הוא רועה את אחיו בצאן, הוא מנסה להוביל אותם הלאה, הוא מעיר ומבקר כי הוא באמת רוצה לתקן, יש לו חלומות אדירים, יש לו שאיפות לתיקון עולם. זה מפחיד להיות ליד מישהו שאף פעם לא מסתפק, שכל הזמן רוצה עוד, זה קשה, אך בסופו של דבר יוסף אכן מוסיף אור, מוסיף חיים.

אין מקום שיוסף לא מוסיף: בבית פוטיפר וגם בבית האסורים – הוא כל הזמן בעשייה, כל הזמן בהוספה, כי הוא יודע את האור הגנוז בו, הוא יודע כמה עוצמות וכוחות יש בו, הוא מאמין בחלומות שלו, ומוכן להגשימם במסירות.

יהי רצון שנזכה לדעת את כוחנו, להוסיף עוד ועוד אור, ולזכות לקבוע עוד חגים של חנוכת המקדש, של הקמת הסנהדרין וכיוצ"ב.

 

 

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן