פרשת ויגש – כח האיפוק

אחת התכונות החשובות ביותר, כדי להוביל מהלכים ארוכי טווח, כדי לבנות בניינים משמעותיים בעולם היא תכונת ההתאפקות.

היכולת לדחות את ה'כאן ועכשיו' בשביל העתיד.

כמו שאמר שארל דובאה: "הדבר החשוב הוא להיות מסוגלים להקריב כל רגע, את מי שאנחנו, עבור מי שנוכל להיות", צריך לבצע את הבחירה בין הטווח הקצר לטווח הארוך יום יום, כמו שמבטא זאת גתה: "אל להם, לדברים החשובים ביותר, להיות נתונים לחסדי הדברים החשובים פחות".

יוסף מתאפק הוא מעביר את האחים תהליך מופלא של תשובת המשקל, תהליך בו תבחן האחווה והערבות ההדדית, וכדי שכל זה יקרה הוא מתאפק, הוא מתאפק שנים רבות, מאז היותו משנה למלך מצרים, ואולי עוד לפני היה יכול להודיע לאביו ש'עוד יוסף חי', והוא לא עושה זאת כי הוא מחכה להעביר את האחים את תשובת המשקל, הוא מחכה להתגלות באופן שיביא ברכה, ההתאפקות הזאת היא מופלאה.

ההתאפקות הזאת הולכת ונהיית קשה ומורכבת כשהאחים מגיעים ומגיעה לשיאה כשאחיו, בן אימו, בנימין מגיע.

כפי שראינו בשבוע שעבר:

"וישא עיניו וירא את בנימין אחיו, בן אמו, ויאמר הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי, ויאמר אלוקים יחנך בני, וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה, וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם"

רש"י מסביר: 'ויתאפק', נתאמץ, צריך מאמץ עצום להתאפק, זו הגבורה הגדולה, עליה נאמר במסכת אבות: איזהו גיבור? הכובש את יצרו. שנאמר: 'טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר'.

הרש"ר הירש מרחיב את ההבנה וכותב: "עצר את רגשותיו. משיצא וראה את פניו, התחדשו רגשותיו והוא נזקק למאמץ מחודש".

ההתאפקות היא השליטה ברגשות ובדחפים.

ודווקא לאור גבורה עצומה זו של יוסף אנו קוראים בפרשת שבוע שיוסף לא יכול היה להתאפק:

"ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש איתו בהתוודע יוסף אל אחיו, וייתן את קלו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה".

כלומר יוסף לא מצליח יותר להתאפק, כפי שמזכיר זאת הרשב"ם: 'ולא יכל יוסף להתאפק' – עוד, כי עד עתה היה עושה כל מעשיו על ידי שהיה מתאפק בלבו, כמו שכתוב למעלה: ויתאפק ויאמר שימו לחם, וכפי שכותב הרד"ק: "ולא יכל – כיון שהזכיר כמה פעמים רעת אביו שימצאנו נכמרו רחמיו עליו ולא יכול להחזיק עצמו מלבכות".

אפשר לראות את חוסר ההתאפקות של יוסף כחולשה, ככניעה לרגשות הגואים, אך הרש"ר הירש מדייק שגם השחרור וחוסר ההתאפקות היו בבחירה: "וייתן את קלו, הוא שיחרר אותו, לא עוד עצר בו".

כאן מלמדנו יוסף, יסוד גדול בתורת איפוק, לפעמיים צריך לשים גבולות גם לגבולות, להתאפק לא להתאפק, להתגבר על הגבורה.

להחליט גם איפה המקום הנכון לשחרר את הרגשות ואת התחושות, מתי ללכת אחרי הלב.

ובאמת שאנו מתבוננים בדברי חז"ל אנו מוצאים שחוסר ההתאפקות של יוסף זוכה לשבחים מופלאים, וכך אומרים חז"ל:

"מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי" – לעתיד לבוא יבוא הקב"ה לפייסה לכנסת ישראל, והיא אומרת לפניו: ריבונו של עולם, במה אתנחם שלא עשית לי אפילו כבשר ודם! יוסף שהוא בשר ודם אף על פי שגמלוהו אחיו רעות, לא נקם מהם. אלא כשבאו אחיו אצלו לא כבש רחמיו עליהם, שנאמר: "ולא יכול יוסף להתאפק". אבל אתה כבשת רחמיך ממני והנחת אומונתך שכתוב בך: "ה' ה' אל רחום וחנון".

ועוד אומרים חז"ל:

"יוסף, שעשו לו אחיו כל אותם הרעות, כיון שראה אותם עומדים בצרה לא יכול לכבוש רחמיו עליהם, אלא נזלו עיניו דמעות עליהם: 'ולא יכול יוסף להתאפק כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה', אבל עשו לא נכמרו רחמיו על אחיו שנאמר: 'על רדפו בחרב אחיו'".

הנביא ישעיהו זועק לפני ה':

"ערי קדשך היו מדבר ציון מדבר הייתה ירושלם שממה, בית קדשנו ותפארתנו אשר היללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה, העל אלה תתאפק ה' תחשה ותעננו עד מאד?!".

זועק הנביא ה' אל תתאפק!

צריך יכולת אדירה להתאפק, אך כנגדה צריך גם יכולת להיות קשוב, להתגמש, להאזין לכאב, לקושי, בייחוד בימים אלו, ששוב אנו נכנסים לסגר, אפשר לנסות להמשיך שגרה, להתגבר על הכול ולהמשיך כרגיל, וודאי שיש צד כזה, שמשדר עוצמה וגבורה, יציבות ובטחון, אך יש גם חשיבות עצומה להיות קשובים לקושי, לתחושות והרגשות, לתת גם להם מקום.

כפי הסיפור הידוע על רבי שמעון בן אלעזר, "מעשה ברבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדל עדר מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הים, ראה אדם אחד שהיה מכוער ביותר, א"ל ריקה כמה מכוער אתה שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? א"ל ומה אעשה. לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית, כיון שידע רבי שמעון שחטא ירד מן החמור והיה משתטח לפניו, אמר לו נעניתי לך מחול לי, אמר לו איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר כמה מכוער כלי זה שעשית, רץ אחריו שלשה מילין. יצאו אנשי העיר לקראתו אמר לו שלום עליך רבי. אמר להם למי אתם קוראים רבי. אמרו לו למי שמטייל אחריך. אמר להם אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל.
אמרו לו חס ושלום ומה עשה לך. אמר להם כך וכך עשה לי. אמרו לו אף על פי כן מחול לו. אמר להם הריני מוחל ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.
אותו היום נכנס רבי שמעון לבית המדרש הגדול שלו ודרש. לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז. מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבת בו הולך ובא עמהם דממו הרוחות חוזר הקנה עומד במקומו. ומה סופו של קנה זה זכה ליטול הימנו קולמוס לכתוב ספר תורה. אבל ארז אינו עומד במקומו אלא כיון שנשבה רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו. ומה סופו של ארז באים עליו סתתין ומסתתין אותו ומסככין ממנו בתים והשאר משליכין אותו לאור. מכאן אמרו יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".

אותו אדם צודק! הדין והאמת איתו!

אבל צריך האדם להיות רך, גמיש וקשוב.

יהי רצון שנזכה ללמוד את שתי המידות היסודיות הללו, הגבורה וההקשבה, העוצמה והרגישות.

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן