פרשת בשלח – הדרך הארוכה

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים"

עם ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה, באותות ובמופתים, אך למרות שהם יוצאים לחירות, החירות איננה בתוכם. וכמו שאמר בן-גוריון: קל יותר להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודים.

הקב"ה לא מוליך את עם ישראל בדרך הקצרה, כיוון שהוא יודע שכאשר העם יראה מלחמה הוא ישוב למצרים. הפרשנים נחלקו האם מדובר במלחמת עמלק או במלחמות כיבוש הארץ, אבל הצד השווה בכל הפירושים הוא שלמרות שלעם ישראל היה את הכוח ("…וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים"), לא הייתה לו את העוצמה הפנימית.

הבעיה מובנת, אך הפתרון קצת בפחות. איך הדרך הארוכה תעזור לבנות את העוצמה הפנימית? לשאלה זו ניתנו שני פירושים מרכזיים:

הפירוש הראשון, בו נקטו רבים ממפרשי התורה הראשונים, הוא שברגע שהקב"ה יוליך את בני ישראל בדרך הארוכה, הם יתקשו לשוב למצרים, ולא תהיה להם ברירה אלא להמשיך. על פי פירוש זה אין כאן חינוך או בחירה, אלא הקושי או אי-האפשרות לשוב תאלץ אותם להמשיך.

יש מכאן לימוד יסודי מאד, לעיתים כדי לעזור לאנשים להוציא את כוחותיהם אל הפועל, אין לנו ברירה אלא להכניס אותם לחוסר ברירה, להביא אותם למצב בו הם חייבים להתמודד. אין דבר שמגלה את הכוחות האמיתיים של האדם יותר מחוסר ברירה. לעיתים גם האדם עצמו נדרש להכניס את עצמו להכרח כדי להוציא את המיטב שבו, ובמקרים כאלה 'ההכרח לא יגונה'. לעיתים, דווקא מתוך אמונה גדולה, צריך האדם להיכנס למצב האל-חזור, ודווקא מתוך כך, הוא יגלה ויחשוף את הכוחות העצומים שבו.

בימינו יש לדבר שני ביטויים פופולריים שנסמכים על מאורעות היסטוריים.
האחד הוא הביטוי "לחצות את הרוביקון". ברומא היה כלל שאסר על הקונסולים לחצות את נהר הרוביקון עם גייסותיהם, כיוון שהדבר נחשב לאיום והתקפה על הסנט הרומי. יוליוס קיסר הגיע לנהר הרוביקון ועשה את מה שלא עשו לפניו, הוא חצה את הרוביקון עם גייסותיו. מאז נכנס ללקסיקון המונח "לחצות את הרוביקון" כביטוי לצעד שאין ממנו חזרה.
השני הוא הביטוי "לשרוף את הספינות". הרנן קורטס היה הכובש שכבש את מקסיקו במאה ה-16, בשליחות ספרד. במהלך הלחימה הקשה שניהל למול האימפריה האצטקית, כדי לכבוש אותה ולהשתלט על אוצרותיה, ביצע קורטס מהלך אמיץ ויצירתי, שאפשר לו להפוך את הקרב ולהכניע בזכות כך את האימפריה האצטקית, ששלטה באזור 200 שנה. את התכסיס הצבאי המבריק שלו לא ביצע קורטס לאויביו, אלא לחייליו שלו. בעת שהגיע עם ספינותיו אל החוף, לקראת קרב ההכרעה נגד האצטקים, הוא שמע את חייליו מדברים על נסיגה. הוא הבין שאנשיו פוחדים מהקרב באימפריה האצטקית והחליט להפוך את הפחד שלהם לדחף לנצח. קורטס ידע שאין כמו הרגע שבו אתה לחוץ אל הקיר ובלית ברירה אתה נאלץ להחליט אם למוות או לניצחון, ולכן נתן פקודה לשרוף את ספינותיו. לאחר ששרף אותן, אמר המפקד לחייליו שמהקרב הזה הם יוכלו לצאת או כמנצחים או בארון מתים.

אבל מה הייתה המטרה של קורטס? מה הגיוני בשריפת הספינות שנחוצות כדי להציל את צבאו במקרה שיובס? מה שהנחה את קורטס הייתה הידיעה שכל עוד יש לו ולחייליו את האפשרות לסגת, הם לא יתנו את כול כולם בכדי לנצח. רק חוסר ברירה יגרום להם להילחם בכל הכוח, שהרי אם יובסו אזי המוות יהיה האופציה היחידה. ואכן, התרגיל של קורטס הצליח, וחייליו ניצחו במלחמה.  [התכסיס של קורטס לא היה יחודי באסטרטגיות הצבאיות בהיסטוריה. כבר הרבה שנים לפני קורטס, אמר האסטרטג הסיני הנודע סון טסו: "הצב את אנשיך בעמדה שאין ממנה נסיגה, וכך יילחמו בחירוף נפש"].

הפירוש השני לשאלה כיצד הדרך הארוכה  תעזור ותסייע לבנות את העוצמה הפנימית, אהוב עליי יותר. רבים מהאחרונים (העמק דבר, הרש"ר הירש ועוד), מסבירים שהדרך הארוכה תבנה אצל העם כוחות. וכלשונו הנפלאה של הרש"ר הירש:

"עתה חוזר הכתוב אל סיפור מעשי העם, העומד בעיצומה של גאולתו ובראשית דרכו אל מילוי ייעודו. מיד מראה לנו הכתוב, כי טרם הגיע העם אל אותה מדרגה אידיאלית, לא היה בו אפילו שמץ כל – שהוא מאותו הכוח ומאותו אומץ – הלב, שעל – ידיו יכול היה לכבוש לעצמו את חירותו ולקיימה במו ידיו.

לא השגת החירות בלבד הייתה כל – כולה תוצאה של פועל ה', אלא גם קיומה לאורך ימים. אילו היה הדבר תלוי ברצונם, היו שבים לעבדות מצרים, כדברי הכתוב, בראותם מלחמה בדרכם אל העצמאות שתבטיח את חירותם, וזאת למרות: וחמשים עלו בני – ישראל מארץ מצרים! החרב לא נעדרה ממותנם, אך אומץ הגבורה ורוח הלחימה נעדרו מליבם, ובעיקר הם חסרו עדיין מידת הביטחון בה', אותה מידה הנותנת לאדם רצון ואומץ – לב, כוח והתלהבות לכל דבר ובכל הנסיבות, שהרי יודע הוא כי הכול בידי שמים.

בסיפור הדברים האלה מזכיר הכתוב את שמו הרגיל של הקב"ה: אלוקים, ורק בפסוק כא, המדבר בפלא מנהיגותו הגלויה של ה' ההולך לפניהם בעמוד ענן ואש, חוזר שם הוי"ה המציין את אורחות הפלא של השגחת ה' כמו אצל הנפלאות שעשה במצרים.

…רק ניסיונות מופלאים יחנכו את העם וישתלו בליבם את ההכרה, שהשגחת הבורא לא זו בלבד שמושיעה את נאמניו בשעות של סכנת אבדן, אלא מקיימת אותם יום יום בכל התנאים ובכל המצבים. החינוך הזה היה תכלית המסע דרך המדבר, וזוהי משמעות ויסב אלוקים את – העם דרך המדבר":

במסע הארוך עם ישראל חי במציאות ניסית, וממילא לומד שהקב"ה מנהיג את עולם, את הכלל ואת הפרט, בכל יום ויום ובכל שעה ושעה. על ידי הדרך, המאמצים, ההצלחות והכישלונות אנו לומדים ומתפתחים. העיקר בחיים הוא לא להגיע למטרה, אלא מה קורה בדרך אליה.

הקב"ה בחר בדרך הארוכה, כדי לבנות בתוכנו את כל מה שנדרש כדי שנצליח להתמודד.

עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אמר הרב יהושע וייצמן. והאמת היא שעם הנצח, שרוצה לנצח, רוצה דרך ארוכה שתבנה בו את כל מה שנדרש.

יהי רצון שנבנה בתוכנו את כל הכוחות הדרושים להביא את הגאולה השלימה, במהרה בימינו!

 

 

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן