פרשת בהעלותך – נפילות ומנהיגות

בפרשתנו עם ישראל, אחרי שתי פרשיות של הכנות והתארגנות, מניין וסידור המחנה, מתחיל לנוע. וכמו שילד נופל פעם אחר פעם אחרי שהוא מתחיל ללכת, כך גם עם ישראל, מיד עם תחילת התנועה מגיע רצף של נפילות וקשיים.

אחד הדברים שעולים באופן חריף הוא הערעור על מנהיגותו של משה, כאשר הראשון שמערער על מנהיגותו של משה הוא משה בעצמו:

"…וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו… וישמע משה את העם בכה למשפחותיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע…"

"ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי? האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו, מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי"

משה טוען שהמשא כבד מידי, ושהוא אינו יכול להשביע את ישראל ואינו יכול לעמוד בתלונות. התגובה האלוקית אינה כוללת כעס או הקפדה על משה אלא קבלה של דבריו – אכן קשה לשאת את המסע לבד, ולכן:

"ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתייצבו שם עמך וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך".

ואכן שבעים זקנים מצטרפים להנהגה, לאחריות ולהובלה. איננו יודעים האם משה שמח בכך, או שנפגע מכך שהוכנסו שותפים להנהגת העם, אך מאוחר יותר אנו יכולים לראות שמשה שמח בכך, שהרי התורה מספרת: "וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עלהם הרוח…",  ויהושע בן נון, תלמידו הגדול של משה רבנו, אומר: "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחיריו ויאמר אדוני משה כלאם", אך משה רבנו רואה בכך דבר טוב: "ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי ייתן כל עם ה' נביאים כי ייתן ה' את רוחו עליהם".

משה רבנו, כמנהיג מופלא שאין כמוהו – שמחד אין גדול ממנו, ומאידך אין ענו ממנו – לא מחפש להיות גדול ושכולם סביבו יהיו קטנים, הוא רוצה בגדילה וצמיחה של כל אחד ואחד מישראל. מנהיג טוב מגדל סביבו הרבה עצים גדולים ופוריים, מנהיג לא טוב משאיר מסביבו קרחת יער.

הערעור השני כבר מגיע מסביבתו הקרובה של משה – מאחותו ומאחיו:

"ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח, ויאמרו הרק אך במשה דבר יהוה הלא גם בנו דבר".

על פי חז"ל, מרים ואהרון מבקרים את החלטתו של משה לשמור על פרישות מאשתו. הם סוברים שהבניין המשפחתי הוא חלק משמעותי בבניין האדם, וגם מנהיג דגול כמשה, שנושא את העם על כתפיו, שמנחיל תורה נצחית לישראל, לא ראוי לו לוותר על הבניין המשפחתי. אולי מה שאפשר להם לחשוב כך הוא הענווה העצומה של משה רבנו, היכולת של משה רבנו לבקש עזרה, לומר שהוא לא יכול לשאת את משא העם לבד על כתפיו, גרמה לקרוביו-אוהביו לחשוב שהם יכולים לבקר אותו, לחלוק עליו, לא להבין שמדובר באיש שרוח הקודש מדברת מתוך גרונו, איש שכל מעשיו הם בהדרכה אלוקית, כפי שניתן אולי להבין מהפסוק שנאמר בסמוך: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – הענווה של משה היא שגרמה להם לדבר.

אם היו שואלים בענווה היו מקבלים תשובה, שהדברים נעשים בהדרכה אלוקית, בעוד כל העם הצטווה לשוב לביתו, משה רבנו נצטווה 'ואתה פה עמוד עימדי', אך הם לא שאלו, הם קבעו, הם דנו והחליטו. "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" – ומי יכול להגיע למקומו של משה רבנו? השיפוט של אנשים קטנים את האדם הגדול (ואנחנו כמובן עפר לרגליהם של אהרון ומרים, הכוונה קטנים לעומת משה רבנו), השיפוט של מי שנמצא בעמדה נמוכה כלפי מי שרואה את התמונה הכוללת – 'תמונת ה' יביט' – לא מאפשרת הנהגה והובלה. והקב"ה מגיב באופן חריף:

"ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם, וירד ה' בעמוד ענן ויעמוד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם…".

ואז אחרי תיאור גדולת משה שואל הקב"ה את מרים ואהרון:

"…ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה וייחר אף ה' בם וילך והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג…".

וכשיש ערעור דק וקל על המנהיגות אצל הקרובים, זה הולך ומתפשט ומגיע גם לנשיאים-המרגלים, לקורח ועדתו, ואז צריך צעדים חריפים יותר ויותר כדי לעצור את הקרע. יש כאן לימוד יסודי, כולנו מנהיגים, האמא והאבא על משפחתם, המורה על כיתתו, המנהל על עובדיו. זה מופלא שמנהיג זקוק לעזרה והוא מבקש אותה, זה מלמד על ענווה, מודעות ואחריות לתפקיד, אך ערעור על ההנהגה בצורה של התרסה, ולא בשאלה, בביקורת ולא בבירור, הורס את היכולת להוביל ולהנהיג. גם בזמננו, אנו זקוקים להובלה, זקוקים להנהגה, ובשביל הנהגה צריך כבוד ואמון.

דילוג לתוכן