פרשת בא – עבד ה' החופשי

שלח עמי ויעבדוני

החל מפרשת שמות ישנה קריאה החוזרת שוב ושוב: "שלח עמי ויעבדוני". כלומר, מטרת היציאה הינה עבודה. מטרת יצירתנו כעם הינה עבודת ה'. זהו ענייננו, זו מגמתנו וזה כוחנו ועוצמתו.

מיד כשמטיל הקב"ה את השליחות האלוקית על משה רבנו הוא אומר לו: "ויאמר כי אהיה עימך וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". וכפי שמבאר הרשב"ם על הפסוק "ועל מה שאתה אומר וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, כלומר באיזה טענה שאומר לפרעה ישמע לי להוציא? בהוציאך את העם ממצרים אני מצוה לך עכשיו שתעבדו את האלוקים על ההר הזה ותקריבו עולות, וטענה זו תוכל לומר, כי לזבוח לאלוקים יניחם ללכת". וחוזר הקב"ה ואומר למשה "ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלוקי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוקינו". וכך אכן אומרים משה ואהרן לפרעה "כה אמר ה' אלוקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר".

לאחר מכן חוזר הדבר פעם אחר פעם, שלכל בקשת שליחת ישראל ממצרים מלווה הטעם 'ויעבדוני'. ייעודו של עם ישראל איננו להיות עם ככל העמים- "עם חופשי בארצנו"- אלא עניינו של עם ישראל הוא להיות עם עובד ה'.

בפרשתנו הולכים הדברים ומתבררים. הדבר הראשון שמתברר הוא שכל העם כולו צריכים להיות עובדי ה', כפי שלשאלתו של פרעה "מי ומי ההולכים?" עונה משה "בנערינו ובזקננו נלך, בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו". פרעה לא מצליח להבין את העניין ועונה להם "לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים" (רש"י: "אותה עבודה ביקשתם עד הנה. נזבחה לאלוקינו. ואין דרך הטף לזבוח").

אחר כך הולך ומתברר שגם כל הממון והכסף צריך להיות מופנה לעבודת ה'. ויותר מכך, מתברר שתפקידם של עם ישראל הוא לנצל את כל השפע, השגשוג וההצלחה הכלכלית העולמית לעבודת ה'.  כפי שאומר משה לפרעה: "ויאמר משה גם אתה תיתן בידנו זבחים ועולות ועשינו לה' אלוקינו. גם מקננו ילך עימנו לא תשאר פרסה כי ממנו ניקח לעבוד את ה' אלוקינו".

ולכן המצווה שמצטווים ישראל בכדי לזכות ליציאת מצרים היא מצוות קורבן הפסח, ובמצווה זו ינצלו ויובדלו ממצרים- "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים, מאדם ועד בהמה, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים. ומסביר רש"י שאין הקב"ה צריך סימן ואות איזה בית שייך לישראל, שהרי הכל גלוי לפניו, אלא "אמר הקב"ה נותן אני את עיניי לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח אני עליכם". מצווה זו היא הוראה לדורות "ושמרתם את הדבר הזה לחוק לך ולבניך על עולם".

ייעוד האדם בעולם

צפה קורא הדורות מראש שיסוד פשוט זה, שהעבודה היא יעודו ותפקידו של עם ישראל, לא יהיה מובן בכל הדורות. ובייחוד יהיה עליו פקפוק כאשר יבואו ישראל לארץ, שהרי כל זמן שישראל בגלות, פשוט וברור שמה ששומר עליהם ומאחד אותם ומבדיל אותם מבין הגויים, זו עבודת ה'. אך כאשר יגיעו לארץ ויקימו את מדינתם יהיה מי שירצה לנטוש את עבודת ה' ולהסתפק בייחוד הלאומי כפי שאומר הפסוק "והיה כי תבואו אשר ייתן ה' לכם כאשר דיבר ושמרתם את העבודה הזאת והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל…".

וכפי שכותב 'בעל ההגדה' על השאלה של הבן הרשע "מה העבודה הזאת לכם" – "'בעבור זה עשה ה' לי, בצאתי ממצרים', 'לי' – ולו לא, אילו לא היה שם לא היה נגאל". ויש להבין מדוע לא היה נגאל? כי רק בעבור זה עשה ה' לי – כפי שכותב האבן עזרא: "ועבדת את העבודה הזאת היא עבודת הפסח, ותאמר לבנך, כי בעבור זאת העבודה שעשיתי, עשה לי האות שעשה עד שיצאתי ממצרים". וכפי שמבאר רש"י, זה לא רק בגלל מה שעשינו, אלא בשל הידיעה האלוקית של מה שנעשה: "בעבור זה – בעבור שאקיים מצותיו, כגון: פסח מצה ומרור הללו".

יש כאן יסוד מהותי ביותר, הנכון הן לכלל האומה והן לכל אחד ואחד, והוא שמטרת חיינו היא עבודת ה', ושכל שאר הדברים הם אמצעים בלבד. הבנה זו, לא רק כידיעה, אלא כמציאות חיים, היא היסוד לכל חיינו, כדבריו הידועים של הרמח"ל, בפרק הראשון של מסילת הישרים:"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא…והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו".

יהי רצון שנשים דברים אלו אל מול עיננו, ונכוון את כל מעשנו לעבודת ה'.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן