פרשת אמור – כהן בעל מום

פרשת אמור פותחת באיסור החמור על כהנים בעלי מום לשרת בקודש:

"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו, כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עיוור או פיסח או חרם או שרוע, או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד… כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא ייגש להקריב את אשי ה' מום בו את לחם אלוקיו לא ייגש להקריב, לחם אלוקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל, אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא ייגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי כי אני ה' מקדשם"

וכאן המקום לשאול מדוע אדם בעל מום לא יכול לשרת בקודש? האם מי שיש לו מום שווה פחות? האם הוא לא יכול להיות איש מלא קדושה וטהרה, שאר רוח גדלות לב? מדוע ההפליה הכואבת הזאת של בעלי המום?

ונראה לי לענות בשני רבדים. ברובד הפשוט התשובה היא שעם כל הכאב והצער, חסרון הגוף הוא חסרון. זה לא עניין של אשמה או הפליה, אלא של מציאות. כמו שלא יעלה על הדעת שאדם חסר דעת יקבל רישיון נהיגה – כי זו לא שאלה של אשמה או הוגנות זו שאלה של התאמה – כך כשבאים לשרת בקודש יש צורך בשלימות גופנית יחד עם עבודה רוחנית ונפשית.

המחשבה שהגוף לא משנה איננה נכונה. שלמות ובריאות הגוף משפיעים על הנפש והרוח – הגוף הוא משכן הנשמה הוא הנותן לה כלים להתגלות בעולם, וככל שהכלים שלמים יותר ההתגלות שלימה יותר.

הגוף הישראלי איננו גוש בשר חסר משמעות, כלי שניתן להחליפו ברובוט, אלא הוא בעל חיוניות וקדושה, כדברי הרב קוק הידועים (אורות התחיה לג):

"גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, "אמונת זה סדר זרעים – שמאמין בחי העולמים וזורע". כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים הגופנית."

ברובד השני ניתן להוסיף ולחלק בין עבודת ה' הפרטית לכללית. באופן אישי ייתכן מאד שאדם בעל מום יהיה יותר חכם וזריז, אך באופן הציבורי, יש חשיבות לנראות ולייצוגיות, זהו כבוד האומה. כפי שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, כך גם בענייננו. מלך ביופיו תחזינה עיננו.

השבוע נציין את ל"ג בעומר. אחד הדברים שחידשה תורת הסוד הוא קדושת הגוף. תורת הסוד מלמדת אותנו לגלות את הקדושה גם במקומות שנראה שהיא איננה שם. החידוש האדיר שגם בגוף יש קדושה הוא מיסודות תורת הסוד. לכן דווקא תורת הסוד נותנת מקום אדיר לגוף ולבשר, היא שמדגישה שהעיקר הוא שהגוף יעבוד את ה', כלשונו של ר' אייזיק חבר: "והוא עניין חיבור תלמוד תורה עם המעשה, והוא תכלית האדם ותיקונו", וכפי שכתוב בראשית חכמה: "נודע היות אמת שעיקר עסק התורה הוא להביאה לקיום המעשה כדפירש במסכת ברכות פ"ב (יז, א): מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמניין, שנאמר: 'ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם'. ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה נח לו שלא נברא, עכ"ל. וחזר לומר לעושים לשמה וכו', שלכאורה הוא מיותר, אלא ללמדנו שעיקר תורה לשמה היא התורה שאדם לומד כדי לקיימה… ועם היות שנראה בזוהר בכמה מקומות שמעלת התורה יתרה על המעשה… מכל מקום אין מכאן ראיה, שבלי ספק עיקר התורה לשמה הוא לדעת אותה כדי לקיים מצותיה… הרי בפירוש אמרו (תיקוני זוהר צז, א) כי עם היות שיעסוק בתורה שהוא רמז לגדילת האילן, אם לא יעשה מעשה שהוא הוצאת הפרי מהאילן הוא נקרא עץ שאינו עץ עושה פרי שהוא אילן סרק, ואותו תשחית וכרת. כי עיקר גדילת האילן הוא לפירותיו, וזהו לא המדרש הוא העיקר, כי עיקר האילן הוא פירותיו, אם כן המעשה הוא העיקר, כי לכך נטעו האילן, נמצא שאם יעסוק בתורה על מנת לקיים כל מה שיקרא נקרא עוסק בתורה, כי שם התורה העצמי הוא המעשה שהרי היא נקראת תורה לשון הוראה, להורות לאדם כיצד יעשה המצוות, ואם אינו עושה נמצא שם תורה בו לבטלה. ועל דרך הסוד לשמה הוא לשם ה', והכוונה להביא התורה בקיום המעשה שהיא בה"א אחרונה של שם, ונמצא בזה משתלם ידו"ד כולו… ".

תמיד תמהתי למה דווקא גדולי הסוד והנסתר הם שמדגישים את המעשה, אך ההסבר לכך הוא שדווקא הם רואים את קדושת החומר, את קדושת הגוף.

יהי רצון שנזכה לעבוד את ה' בשלימות בגשמיות ורוחניות, בגוף ונפש.

 

 

 

דילוג לתוכן