ברית השם אלוקך – לפרשת נצבים

פרשתנו פותחת בכריתת הברית של הקב"ה עם ישראל "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם… לעוברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו אשר ה' אלוקיך כורת עימך היום, למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים כאשר דיבר לך… ולא איתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו היום לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום".

לקראת סיום התורה אנו מוצאים ריבוי של בריתות הנכרתות בין הקב"ה לעם ישראל. ויש להתבונן מה עניינה של הברית, מה מקומה ומה מגמתה. (כמובן, לו היינו יכולים להרחיב היינו מנסים להיכנס ולבאר, על פי דברי חז"ל, מה עניינה של כל ברית וברית באופן פרטני, אך מקוצר היריעה הרי שרק נסביר את עניינה של הברית באופן כללי).

מהי ברית?

ונראה לבאר שעניינה של הברית הינו לקבע באופן מוחלט קשר בין צדדים. יש זמנים בהם נחשף עומק הקשר שבין דברים או צדדים הנראים שונים או מנותקים זה מזה. וכאשר עומק הקשר מתגלה יש רצון לקבע את הקשר, שהרי לא תמיד הצדדים העמוקים והאמיתיים ביותר מתגלים. פעמים רבות אנו חיים את חיינו ברבדים שטחיים וחיצוניים. וכדי לשמר את אותה נקודת העומק, האחדות והחיבור, אנו כורתים ברית, שתזכיר לנו ותחייב אותנו לחיות על פי האמת המוחלטת, על פי עומק העומקים של המציאות.

הברית בין אלוקים ועם ישראל

וכך הם גם הבריתות האנושיות וגם הבריתות שבין הקב"ה לעם ישראל.

וכאן, ביום מותו של משה רבנו (רש"י כט,ט), באותו רגע נשגב ונעלה, אחרי ארבעים שנות הנהגה אלוקית-אנושית של האדם שזכה לקרבת ה' העליונה ביותר שקיימת במציאות, משה רבנו, זוכים ישראל להיחשף לקשר המוחלט שבינם לבין הקב"ה.

קשר זה איננו רק קשר שבין הקב"ה לאומה הישראלית, אלא הוא גם קשר שבין כל אחד ואחד מישראל לקב"ה. ולכן גם מופיע כאן הפירוט "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך".

הקשר האלוקי העליון מתגלה עם כלל ישראל ועם כל פרט ופרט מיחידיו, מהנעלים ומובחרים ביותר עד דלת העם, הטף והנשים, חוטבי העצים ושואבי המים.

ואכן רש"י במקום מביא כמה וכמה ביטויים לחוסר היכולת, וכביכול אפילו חוסר היכולת האלוקית, לנתק את הקשר שבין עם ישראל לקב"ה. "לפי שדיבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו שלא תקניטוהו, אחר שהוא אינו כיול להיבדל מכם…"

ודבר זה אינו תלוי בהתנהגות החיצונית של ישראל, כפי שכותב רש"י "הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו". ומוסיף רש"י "כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם".

וכפי שראינו בפסוקים שהברית אינה נכרתת רק עם העומדים לפני ה', אלא עם כל הדורות הבאים.

חז"ל כותבים בכמה מקומות, כפי שכבר הערנו על הדבר בשנים הקודמות, שכל מקום בו כתוב "היום"- רומז הדבר לראש השנה, ל'היום הרת עולם". (פרשת נצבים נקראת באופן קבוע לפני ראש השנה).

ויש כאן רמז לצורת הדין שנעשית בראש השנה, שכן בראש השנה נכרתת ברית נוספת עם כל אחד ואחד מישראל. וכפי שאמרנו, עניינה של הברית הינו לקבע את המציאות שמתגלית בשעת כריתת הברית.

וכך מגלים לנו חז"ל (ר"ה טז:), שכפי מצבו של האדם בראש השנה כך יקבע מצבו לכל השנה כולה, "וא"ר יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר 'כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם".

ברית בחיי היומיום

הביטוי של הברית בחיי היומיום שלנו הוא הנאמנות והעמידה במסגרות. לעיתים נדמה שאין ערך בעמידה חיצונית במסגרות, כאשר איננו חשים את התוכן האמיתי. "מה התועלת ללכת להתפלל שלוש פעמים ביום במניין אם אינני חש את עצמי 'עומד לפני ה', אם תפילתי קבע ואינה תחנונים? אם במקרה הטוב אני שם לב למילים שאני אומר?". "מה היתרון הגדול לקבוע עיתים לתורה, כדוגמת שיעור הלכה יומי או שיעור דף יומי כאשר חלק גדול מן השיעור מחשבותיי משוטטות אנה ואנה, או שאני מתנמנם 'נים ולא נים תיר ולא תיר'?"

אלא שיש כאן ביטוי גדול של הברית. אני מחויב למסגרת, כאותו החייל העומד במשמר המלך, שכוונתו ומחשבותיו הם דבר שולי לעומת עצם התייצבותו ונוכחותו. העמידה שלנו בבית הכנסת ברוב עם היא זו שיוצרת את הדרת המלך, ואין זה משנה כלל מה רמת הכוונה האישית שלנו.

המאמץ שלנו ללכת לשיעור, אפילו כשהבנתנו חלקית ורמת הריכוז שלנו נמוכה, היא בעצם המחויבות והנאמנות שלנו לתורה ולדבר השם.

הנאמנות לכל המסגרות ולכל ההלכות שנראות לכאורה יבשות וחסרות חיים, הם קיום הברית, הם ההצרה "אני מחויב". כמובן שהיינו רוצים, ואנו עמלים להכניס חיים ותוכן, אהבה ויראה, דבקות והתלהבות לתוך המסגרות, אך צריך לדעת שהעיקר הוא עצם הקשר.

וכמובן, כמו בכל קשר, יש עליות וירידות, אך מה שמבטיח שבסופו של דבר הקשר יעמיק ויגדל הוא הנאמנות והמחויבות הבסיסית.

ברית הנישואים

אם נרצה להמשיל את הדבר, הרי שהברית הקרובה ביותר הינה ברית הנישואין. וגם בחיי הנישואין הרגש הפנימי שמכיל אהבה, הערכה, התלהבות, תשוקה סובל עליות וירידות מצדדים שונים, פנימיים וחיצוניים. כאשר ישנה ברית ובכל מצב האיש נמצא בשביל הבית ובשביל אשתו ומקיים את חובותיו הכלכליות והאישיות, כפי שביטאה אותם התורה במחויבותו לשאר, כסות ועונה, וכן האישה ששומרת אמונים לבעלה ומקיימת את חובותיה כלפיו- ממילא הקשר הולך, מתעמק ומתחזק במהלך השנים. -כל זמן שיודעים לשמור על המסגרות, לשמור על הברית.

ואולי זו כוונת התורה באומרה "הנסתרות לה' והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". כלומר, אנו מקבלים על עצמנו בברית את הנגלות, את שמירת התורה וההלכה במלואה. עולם הנסתרות, החלק הפנימי, תלוי בסיעתא דשמיא, תלוי בהשראה וברוח ה' הנדיבה היכולה לשרות על האדם.

נקבל על עצמנו, לקראת ראש השנה, את הברית. נשתדל להתאמץ ולהתייגע, לעמוד במקום העליון ביותר אליו אנו מסוגלים להגיע ביום ראש השנה, על מנת שמציאות עליונה זו תתקבע ותלווה אותנו כל השנה. ומתוך שמירת הברית נזכה ללכת ולהתמלא בתוכן אלוקי, וכתפילתו של דוד המלך "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני"

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן