מתי אלמד לבחור נכון? | פרשת מטות-מסעי

אנו מוצאים בפרשת השבוע את בקשתם של בני גד ובני ראובן לקבל את עבר הירדן המזרחי לנחלה, בקשה שנראית הגיונית ומנומקת, ונאמרת בצורה מכובדת ונימוסית:

"ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר: עטרות ודיבן…הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה, ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן".

אך תגובתו של משה מפתיעה בחומרתה:

"ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה? – ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה'…", וכאן מזכיר משה את חטא המרגלים, ואת תוצאותיו הנוראות, מות כל הדור במדבר. והוא פונה אל בני גד ובני ראובן ואומר להם: "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל, כי תשובן מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה".

וצריך להבין את תגובתו החריפה של משה, מדוע הוא מגיב כך? מדוע הוא משווה אותם למרגלים? הם לא אמרו שלא להיכנס לארץ, אלא ביקשו את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, שהוא חלק מגבולות הארץ?

ונראה שמשה הבין שיש כאן עיוות נורא של מערכת השיקולים.

בחירת מקום הנחלה, רק על פי העניינים הכלכליים, היא עיוות נורא, היא סדר ערכים עקום ומשובש.

כאשר שבט בוחר נחלה, הוא צריך להתבונן ראשית כל על הקרבה למקדש, על קדושת המקום והשראת השכינה. הוא צריך להתבונן מיהם השכנים, להתבונן על העניינים המהותיים-הרוחניים והנפשיים, ורק לאחר מכן, על הכלכלה.

זה נכון ש'אם אין קמח אין תורה', אך אסור לשכוח לרגע, שהקמח הוא בשביל התורה. כשבני גד ובני ראובן בוחרים את המיקום המרוחק מהשבטים שמחוברים יותר לתורה ולקדושה, כשהם בוחרים להיות שכנים של הגויים, ולא להיות בקרב ישראל, כשהם בוחרים להיות במקום פחות מקודש – זה מגלה על מערכת ערכים ואידאלים מעוותת.

מעבר לכך, משה רבנו רואה שבקשתם של בני גד ובני ראובן, נובעת מחשיבה אגואיסטית ואינטרסנטית, מחוסר איכפתיות לאומה כולה – אנחנו השגנו את מה שמעניין אותנו.

ממילא זה כל כך חמור – זו תרבות שלימה של חטא, תרבות שלימה של פרטיות וקטנות, של חוסר אידאליים וערכים.

והדברים מופיעים גם בהמשך דבריהם:

"ויגשו אליו ויאמרו גידרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" – מקדימים את המקנה לילדים, כמו שכתבו חז"ל.

ואכן בסופו של דבר השבטים היושבים בעבר הירדן המזרחי, גלו ראשונים והושפעו באופן יותר משמעותי מהגויים מסביב.

אך כאן אנו רואים באופן נפלא איך משה גורם לבעיה להפוך להיות מקפצה. בני גד ובני ראובן מציעים הצעה מופלאה:

"ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנום אל מקומם…לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו, כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה".

ואכן בספר יהושע אנו מוצאים את ההתייצבות המופלאה של בני גד ובני ראובן, שהופכים לסיירת מטכ"ל של יהושע, ומובילים בכיבוש הארץ. יותר מכך, העובדה שנחלתם כבר נכבשה, מחדדת את העובדה שבני גד ובני ראובן יוצאים למלחמה לשם שמים, מתוך שותפות כלל ישראלית.

משה רבנו הפך את לימון ללימונדה. אחרי גערה חמורה, בני גד ובני ראובן הופכים להיות שותפים מרכזיים מאד לכיבוש.

עוד הערה אחת קטנה נעיר בפרשיה מופלאה זו – אנו מוצאים שאחרי הדו-שיח, ההתחייבות של בני גד ובני ראובן, לפתע כאשר מקבלים את הנחלה – מצטרף חצי שבט המנשה. מדוע לפתע הם מצורפים?

יש מן הראשונים שנתנו טעמים טכניים:

האבן עזרא: "ולא הזכיר עד עתה חצי שבט מנשה, בעבור היותו חצי השבט" כלומר, עפ"י דבריו ניתן ללמוד שהם כן ביקשו להתנחל מלכתחילה, אך מאחר שהם היו חלק מהשבט, לא הוזכרו בתחילת האירוע אלא רק בסיומו.

הרמב"ן: "ולחצי שבט מנשה בן יוסף – מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם" כלומר, חצי שבט מנשה לא רצה מלכתחילה להתנחל בעבר הירדן, אך כאשר ראה משה שעבר הירדן היא ארץ גדולה ורחבת ידיים, מעבר לצרכיהם של בני גד וראובן, שאל את שאר השבטים אם מי מהם רוצה להתנחל שם. אז התנדבו חלק משבט מנשה להתנחל שם, אולי מפני שגם להם היה מקנה רב.

אך לענ"ד יותר נראה שהייתה כאן שליחות, הגרעין התורני הראשון, השלוחים הראשונים, חצי שבט המנשה. כך כתב הנצי"ב:

"ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעבר הירדן כוח התורה מעט, ע"כ השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כוח התורה שלהם. וכתיב: 'מני מכיר ירדו מחוקיים' – היינו גדולי תורה ראשי ישיבות … אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. וכן היה בכל דור", כלומר, מחצית שבט מנשה קיבלו נחלה גדולה במיוחד, וזאת בגלל שמשה ראה שבני גד וראובן שבעבר הירדן, חלשים בתחום הדתי-רוחני, וחשש שריחוקם מהמרכז הרוחני בארץ ישראל, ומקדושת הארץ, ירחיק אותם לגמרי מן התורה, לכן שתל שם גדולי תורה שיאירו את חשכת הארץ ההיא באור התורה שלהם."

ואולי ניתן לבאר עוד שבני מנשה, כבני יוסף שהודה בארצו והיה מחובר לארץ, וכך גם מנשה – כפי שראינו בבנות צלופחד, היו מחוברים לארץ ישראל, והם יחברו כל הזמן את עבר הירדן לעיקר הארץ, וזה יעשה גם על ידי שחולקו לשניים, ולכן יהיו כל הזמן מחוברים לחצי שבטם, ועל ידי זה לא יהיה פירוד וריחוק ועם ישראל יישארו כעם אחד.

שני יסודות עולים מדברינו:

  • כמה משמעותי לבחור נכון את מקום המגורים של האדם, לא על פי שיקולים חיצוניים-כלכליים, אלא לבחון כמה קדושה יש במקום, כמה הוא מחובר לאידאלים וערכים כלל ישראליים, כמה תורה יש במקום.
  • גם כאשר נתקלים במציאות מורכבת ומשובשת – היכולת להפוך את הבעיה לפתרון, להפוך את הקושי לבניין ולאתגר.

יהי רצון שנזכה לקיים זאת.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן