דבר תורה לפרשת ויקהל פקודי – פרשת החודש

שכינה במעשה ידיהם

התורה מדגישה מאוד את מעלתו של בצלאל. ומפשט הפסוקים נראה שהתורה רוצה שנתבונן במעלתו הגדולה של בצלאל, כפי שכתוב "ראה קראתי בשם בצלאל", "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל…"

והתורה מאריכה מאוד בשבחיו של בצלאל, כפי שלא מצאנו בכל התורה כולה שבח גדול כזה כלפי אדם יחיד. ויש להתבונן מדוע התורה מדגישה כ"כ את עניינו של בצלאל וקוראת להתבונן במעלתו?

הגמרא (ברכות נה.) מספרת על דיון מופלא בין בצלאל למשה: "…בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו, משה מנהגו של עולם אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים. אמר לו שמא בצל אל היית וידעת?"

והדבר מעורר התפעלות, מהיכן שאב בצלאל את העוז והעוצמה לחלוק על נבואת משה. ומאידך, שאלתו הפשוטה של בצלאל מעוררת תמיהה, האם לא עלתה בלב משה השאלה 'ארון וכלים שאעשה להיכן אכניסם?'. ועל כורחנו לבאר שמשה במידתו אחז ובצלאל במידתו אחז.

מידתו של משה היא 'תמונת ה' יביט', "פנים אל פנים אדבר בו", הוא הרואה באספקלריה מאירה. אין מידתו ה'צל' אלא מידתו "באור פניך יהלכון". ואילו מידתו של בצלאל היא הצל. ומה ההבדל ביניהם? האור הוא ההופעה הישירה של הגוף המאיר, ואילו הצל הוא תוצאה של האור שנחסם ע"י חציצה וממילא נוצר הצל, שהאור מקיף את האזור המוצל.

מידתו של משה היא לקבל את דבר ה', ושכינה מדברת מתוך גרונו. משה לא מתבונן על הארץ, על הציבור, על ההופעה המעשית של התורה בעולם, אלא הוא מקבל את דבר ה', כשלדבר זה ביטויים רבים, החל מפרישותו מאישתו, עובר לאי הכנסתו את עם ישראל לארץ ועד לגמגומו של משה שמוסבר על פי המהר"ל כחוסר יכולת להוריד את הדברים לעולם. וכל זה כמובן למעלתו של משה, לגדלותו ולקישורו לקב"ה.

ואילו מידתו של בצלאל הפוכה. כל עניינו ומגמתו להוריד את החוכמה האלוקית לארץ, לבנות לה כלים בכדי שנוכל להכיל אותה, ולכן בצלאל מצטיין בעשייה גשמית, עשייה גשמית עליונה שמצליחה להוריד את הדברים הכי עליונים לתוך כלי זהב, כסף ועץ. ולכן גם מציינת התורה באופן מיוחד את יכולתו של בצלאל להורות, "ולהורות נתן בליבו" (לה,לד). כלומר, בצלאל יודע ללמד את התורה, שזוהי הדרך הגדולה ביותר להוריד את התורה לעולם, לחיים.

ועל פי זה ברור שמשה אומר "ארון וכלים ומשכן" כי בעולם הרוחני, עולם האידאות, צריך להתחיל מהדבר החשוב ביותר, המשמעותי ביותר- הארון, ולאחריו הכלים ורק בסוף המשכן. אולם בצלאל, שמבין שצריך שהדברים יקלטו ולא שייך שהארון יופיע לפני שיהיה משכן שיכיל אותו. שואל בצלאל את משה 'האם לא שמעת אחרת?', והדבר המדהים שמגלה לנו הגמרא הוא שהציווי האלוקי אכן היה כדברי בצלאל, כי התורה מתאימה למנהגו של עולם, התורה היא תורת חיים שנועדה להדריך את המציאות והעולם.

ומשה מתפעל מהדבר מאוד, כי ההבנה שמנהגו של עולם מחייב ולא סותר את הדברים הכי עליונים של השראת שכינה היא הבנה שיכולה להיות רק לנמצא בצל – אל, שיודע להוריד את הדברים לעולם ולראות ולהראות את ההופעה האלוקית במציאות ובחיים ולא בהתנתקות מהם.

הדברים אמורים לכולם. החיבור שצריך להיעשות בין האידיאלים העליונים לבין ההורדה שלהם למציאות הוא הכרחי. האיחוד של אנשי התורה יחד עם אנשי המעשה- רק הוא יכול לגרום להשראת השכינה ובניין המשכן. ולכן מדגישה התורה 'ראו' את גדולתו של בצלאל, כי גדולתו של איש התורה ניכרת, אך את גדולתו וחשיבותו של איש המעשה צריך התבוננות כדי לראות.

ונסיים בכך שהקב"ה אומר למשה, בסופו של התהליך, 'גם אתה צריך להשתמש בידיים', לא תשרה שכינה עד שתעשה מעשה ממשי וריאלי להבאתה לעולם, כדברי המדרש "אמר משה, רבש"ע, איני יודע להעמידו, אמר ליה, עסוק בידך…", וכפי שברך משה את כל העוסקים במלאכת המשכן, "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".

יהי רצון שנמשיך לפעול יחד, אנשי התורה עם אנשי המעשה, להשראת שכינה בארץ.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן