דבר תורה לפרשת ואתחנן

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"- פסוק זה שנישא בפי עם ישראל במהלך כל הדורות, הן ברגעי שמחה והתעלות כגון בברית המילה ובסיומו של יום הכיפורים, הן ברגעי מסירות נפש וצער והן בשגרת היום יום, ארבע פעמים ביום, אומר כל יהודי קריאה זו.

פסוק זה מקדים בכל שבת את קריאת התורה, וגם בפרשתנו מיד אחר נתינת התורה אנו נפגשים עם יסוד זה. וכפי שכותב הרב בר שאול בספרו 'מן הבאר':

"מקרא מלא זה הוא יסוד היסודות של אמונת ישראל. הוא הנישא בלבנו תמיד כלפיד אש. הוא תוכן חיינו, ובו עלינו על כל העקדות מאז ומעולם. וכל עוד בן ישראל באיזה מצב שהוא זוכר את המקרה הזה ודגלו עליו אהבה, הריהו מחובר לנשמת האומה הנבחרת, חיבור חי".

אומרת הגמרא (חולין צא:):

"חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל מזכירין את השם לאחר שתי תיבות, שנאמר: 'שמע ישראל ה", ומלאכי השרת מזכירין לאחר שלוש תיבות, כדכתיב: "קדוש קדוש קדוש ה'".

ונבאר את הדברים על פי ביאורו של הרב בר שאול. מהי הכוונה שאומרים 'שמע ישראל', את מי ישראל צריכים לשמוע? פשט הפסוקים שמשה רבנו עומד לפני עם ישראל ואומר להם "שמע ישראל, ה' הוא אלוקינו ה' הוא אחד". אולם כאן נשאלת השאלה מדוע לחזור על הפתיח שאיננו רלוונטי, לכאורה, לקריאה היומיומית של האדם? מדוע, מבחינה הלכתית, 'שמע ישראל' הוא חלק מהמצווה דאורייתא לומר קריאת שמע 'בשכבך ובקומך'? וניתן להסביר את הדבר בשני אופנים:

  1. כל אדם שאומר שמע ישראל מתחבר לכלל ישראל והרי הוא כעומד באותו המעמד האדיר בו אומר משה רבינו לפני כלל ישראל 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. החיבור הזה לכלל, לנשמת האומה, למהות האומה, הינו חלק מהותי ממצוות קריאת שמע. וכלשונו של הרב בר שאול:

    "ובעמוד אדם מישראל בכל דור ודור לפני ה', והוא קורא באהבה וביראה את 'שמע', ובהכריזו ערב ובוקר בכל יום תמיד בכל לב ונפש על הכרתו בה' אחד, הרי הוא זוקף בתוכו את מלוא שיעור קומתה של האומה. הנהו אברהם אבינו עצמו בדור זה ובמקום זה, ואף יצחק ויעקב, וכל גדולי וקדושי האומה עמו. ישראל ההיסטורי עומד כאן ומכריז על אמונתו כמו שהכריזו בני ישראל ובנותיו בכל הדורות".

  2. קריאת שמע ישראל מכוונת לכל אחד ואחד בפני עצמו, קרוב ה' לכל קוראיו. עם ישראל קוראים שמע ישראל וכוונתם שכל אחד ואחד ישמע את קול ה', יכיר את אחדותו ועליונותו מתוך נפשו. וכך כותב בספר הישר (לרבינו זרחיה היווני שער ה'):

    "וכשיהיה באוהב קצת מאלו המידות, הם השכל הטוב והנפש הזכה-הצחה, יהיה נמשך לאהוב לכל איש אשר נמצא בו המידות האלה, ובעבור כי כל מין יסור אל מינו וירחק מהפכו. ובעבור זה ימשך כל איש בעל שכל טוב ונפש נקייה לאהבת האל. בעבור כי הבורא שם בו המידות הישרות וטובות הכלליות האמיתיות. ועל כן כשימשך האדם לעבודתו, היא לאות כי יש בו ממידות הבורא יתברך…. ועל כן כשתראה אדם מתרחק מעבודת האל יתברך, דע כי אין בו ממידות האל כלום, אלא הפכם, ועל כן ירחק מהם. כי אילו יהיו בו שכל או קדושה או תמימות או יושר, נדע כי אלו המידות הם מידות הבורא יתברך. וכשיהיה לאדם מהם שמץ דבר ימשכהו לבו לאלוקיו…. ועל כן נדע כי השכל הטוב אשר באדם הוא יעירהו לבקש תוספת על מידותיו, והנפש הזה אשר היא לא כראי מוצק מגלה לו מה שנעלם מסודות אלוקיו. כי בהיות הנפש לטושה וזכה, יראה האדם ממנה האל יתברך, ואחדותו ומציאותו ושאר כוחותיו המושגים בשכל… ועל כן בהיות הנפש זכה יעבור בה ראות השכל ותראה מה שלאחריה ואין אחרי הנפש כי אם הבורא יתברך".

כלומר, מתוך נפשו של האדם הוא נפגש עם הקב"ה ועל פי מידותיו כך היא האהבה שאוהב אותו יתברך. וזוהי זעקתנו, בקשתנו ותפילתנו, 'שמע ישראל'- שנזכה לשמוע את קול ה' מתוכנו, שנזכה לטהר את ליבנו באמת, לזכך את מידותינו ומתוך כך להתחבר ולהידבק בה' יתברך.

מי יתן ונזכה לכך.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן