פרשת שמיני – לעשות הטוב והישר בעיני ה'

באמצע היום המופלא, היום השמיני, בו נחנך המשכן והשכינה שבה לשכון בישראל, מתים שני בני אהרון נדב ואביהוא, וממילא שני בניו הנותרים אלעזר ואיתמר הופכים להיות אוננים. בשל אנינותם לא יכולים אלעזר ואיתמר לאכול מקורבן החטאת ושורפים את הבשר במקום לאוכלו. משה רבנו שומע על העניין וכועס, שהרי אכילת הקורבן היא חלק מתהליך הכפרה, וכך אומרת התורה (עם פירוש בגוף הפסוקים מאתר בני ציון):

"אֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת – של ר"ח דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה – ביקש לדעת, שאל עליו. וְהִנֵּה שֹׂרָף – אהרון ובניו שרפו אותו כיון שהיו אוננים ולא יכלו לאכול ממנו. וַיִּקְצֹף – כעס עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר – בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ – בחצר המשכן כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם – לאכול לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה' – כי כשהכוהנים אוכלים הבעלים מתכפרים. הֵן – הרי לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה – הרי זו לא חטאת פנימית שנשרפת אלא חטאת חיצונית! אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ  – הייתם צריכים לאכול אותה בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי – כמו שצויתי אתכם במנחה ובשלמים! ואם לא יאכלו את החטאת לא תהיה כפרה לעם.

גם כשמשה כועס הוא מקפיד על שני דברים: האחד, על כבודו של אהרן, שהרי גם אהרן שרף ולא אכל אבל משה מקפיד על כבודו: "בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס". לעיתים בעידנא דריתחא עלולים לשכוח ולא לכבד, להוציא דברים שאינם ממין העניין, אך משה, גם כשהוא כועס הוא מקפיד על כבוד אהרן, קדוש ה'. השני, הוא לא סוגר את הדברים באופן מוחלט אלא שואל – מדוע? הוא שואל כאן שאלה, אמנם נוקבת וקשה ויש לו עמדה בעניין, אך עדיין שאלה היא, לתת פתח.

ואז עונה אהרן, "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה". וגם פה יש להתבונן, הרי הפנייה היא לבנים, אך הבנים, למרות הפנייה הנרגזת, התחושות הקשות שמלוות אותם ממות אחיהם, ומגערתו החריפה של דודם, משה רבנו, מקפידים על כבוד אביהם, כדברי רש"י: "אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר, ואהרן מדבר, הא ידעת שלא הייתה אלא מדרך כבוד. אמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו, ואינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו. יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב, תלמוד לומר: 'ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו', הרי כשרצה, דבר לפני משה ולפני הנשיאים.

בתוך הויכוח, בתוך סערת הרגשות, יש כבוד הדדי, יש כבוד אב, יש שיקול דעת, אולי זה חלק מתשובת המשקל, נגד ההתפרצות הריגשית האדירה של נדב ואביהוא. כדברי המדרש: "אלעזר ידע את ההלכה ושתק, איתמר ידע את ההלכה ושתק, זכו שנתייחד הדיבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן, הה"ד 'וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם', תני ר' חייא לאמר אליהם, לבנים לאלעזר ולאיתמר".

וממשיך אהרן, בכבוד ובעדינות לומר: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' – הרי היום הקרבנו את החטאת והעולה שלנו וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה – וקרה לנו האסון הנורא של מיתת נדב ואביהוא, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם – ואם אוכל חטאת היום כשאני אונן הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' – האם זה יהיה טוב בעיני ה'.

גם כאן הדברים נאמרים בעדינות, בלשון שאלה ולא כקביעה, כשהמטרה היא ברורה – לעשות הטוב והישר בעיני ה'.

וכאן מתגלה משה במידותיו המופלאות: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו! – "לא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי", והביטוי של התורה הוא 'וייטב בעיניו', כדברי הספורנו: "שמח על טוב סברת אחיו ובניו שהיטיבו לראות ולהורות". משה לא הצטער על שגגתו שכחתו, אלא שמח על אחיו ובניו, שמח שהטוב נעשה. זה כל כך מופלא, כל כך לא פשוט.

כך הם מנהיגי ישראל האמיתיים, אוהבי אמת ושמחים באמת. יש איגרת מרגשת של הרמב"ם, בה הוא כותב: "ואפילו הייתי אני המשתבש אין אני טוען שהגעתי אל שלמותי האחרונה בתחילה, ולא שאני לא טעיתי מעולם, אדרבה: כל מה שנתבאר לי חילופו חזרתי ממנו תמיד, בכל דבר מחיבורַי ומטבעי". אומר הרמב"ם: אני יודע שטעיתי ומוכן לחזור בי.

ולסיום עוד הערה קטנה-גדולה מדברי המדרש: "אמר לו היום מתו בניי, היום אקריב קרבן? היום מתו בניי, היום אוכל בקדשים? מיד דרש אהרן קל וחומר למשה: ומה אם מעשר הקל הרי הוא אסור לאונן, חטאת שהיא חמורה אינו דין שהיא אסורה לאונן. מיד 'וישמע משה' הוציא כרוז בכל המחנה ואמר אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי למדני". אהרן מתחיל מהקשבה לליבו הישר, הוא חש שזה לא מתאים, אך הוא לא מסתפק בלב הישר ובתחושות, אלא מכניס זאת לכלי ההלכה, לדרשת ק"ו. נדב ואביהוא הקשיבו לליבם, אבל ללא כניסה לגדרי ההלכה. יש מקום ללב, מקום חשוב וגדול, אבל רק בהתאמה לרצון ה'. השאלה שצריכה להישאל יום יום על ידינו היא: 'הייטב בעיני ה'?' – האם מעשינו טובים וישרים בעיני ה'.

שנזכה לכוון את כל מעשינו לשם שמים!

 

כתבות נוספות באתר:

הרב גור

פרשת בהעלותך – משבועות לשגרה

המדרש דורש את הסמיכות בין קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן שמופיעים בסוף פרשת נשא לבין מצוות העלאת הנרות שמופיעה בתחילת פרשת בהעלותך: "למה

הרב גור

פרשת נשא וחג השבועות

בפרשת השבוע אנו קוראים פרשת סוטה ומיד בסמוך אליה פרשת הנזיר. חז"ל הדגישו את הקשר בין שתי הפרשיות: "למה נסמכה פרשת נזיר

הרב גור

פרשת במדבר – הלווים והכהנים

בספר במדבר, ובפרט בפרשת במדבר, הלווים מקבלים מקום רחב. וננסה לברר את תפקידם של הלויים, תוך השוואה הן לשאר שבטי ישראל והן

שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן