חיפוש במערכת החדשה
  • בחר סוג תוכן

  • בחר רב

  • נושא

  • סדרה

שיעורים לפי נושאים
  • אמונה (76)
  • חודש אלול (4)
  • מוסר (7)
  • משנה (6)
  • תנך (49)

פרשת בשלח – הסגולה שבפרשת המן

מקובל שלומר פרשת המן הינה סגולה לפרנסה, כפי שמביא רבינו בחיי: “וקבלה ביד חכמים, כי כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יבוא לעולם לידי חסרון מזונות“, ועל דברים אלו מוסיף הרשב"ץ (תשב”ץ הקטן רנ”ו) “ואני ערב בדבר“. מקור קדום להבטחה זו מביא הפרישה (על הטור או”ח א, ה) בשם הירושלמי: “בירושלמי דברכות איתא: כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו“.

נראה לענ"ד שהכוונה היא שצריך ללמוד היטב את פרשת המן, כי היא היסוד של נתינת הפרנסה לעם ישראל, ויש להתבונן בה היטב ולראות את עומק עניין הפרנסה, כדברי הב"י: "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית". כלומר, העניין הוא לא אמירת המילים כלחשי הקוסמים, אלא ללמוד את פרשת המן לעומקה, ולקחת עקרונות לעבודתינו.

אך דווקא הבנה זו מעלה תמיהה, האם מפרשת המן – לחם מן השמיים – נלמד על הפרנסה? הרי הפרנסה מחייבת עבודה ומלאכה – "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" – "יהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה. שכשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית…" (אבות דר"נ יא, עיי"ש אריכות רבה בחשיבות המלאכה), ואיך נלמד ממצב לא נורמלי את רזי הפרנסה?

וכפי שקורה לעיתים קרובות, השאלה מובילה לתשובה. יש כאן אמירה יסודית, שוודאי יש לעשות מלאכה – "בזיעת אפיך תאכל לחם" (אמנם זו קללה ועונש, אך כל עונש אלוקי יש בו אמירה שזהו הדבר הנצרך לתיקון עולם, ואכמ"ל), אך יש הבנות ואמונות שקודמות ומלוות את עשיית המלאכה, את החריצות, הזריזות וההתמדה, והבנות אלו מסתתרות בפרשת המן – היסודית שבהם היא כדברי הב"י, שהפרנסה הגשמית תלויה במצבנו הרוחני, ועל פיו מכוונים השפע והברכה שיגיעו אלינו: "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו, אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר". כל השפע והברכה תלויים בקשר שלנו לקב"ה, בכיוון מעשינו ודרכנו כדי להופיע את הרעיונות, האידאליים והמידות האלוקיות "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית".

מתוך כך אני רוצה לגעת בנקודה היסודית ביותר בחיינו, שעולה מתוך מדרש מופלא על פרשיית המן, וזה לשון המדרש:

"דבר אחר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' הדא הוא דכתיב 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם כל זמן שהספוג בידו פותח ידו אין טיפה יורד קפץ ידו הוא מוריד מים, אבל הקב"ה אינו כן הספוג בידו שנאמר 'פלג אלוקים מלא מים' וכן 'מי מדד בשעלו מים'. אם עצר – אין המים יורדין שנאמר 'הן יעצר במים ויבשו' ואומר 'ועצר את השמים ולא יהיה מטר', פותח ידו – המטר יורד שנאמר 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב' ואומר 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'…"

לדברי המדרש הקב"ה פותח כדי להשפיע שפע וברכה, ואנחנו עוצרים כדי לעשות זאת, ויש לבחון את משמעות הדבר. נראה לענ"ד שכוונת חז"ל ללמדנו את ההבדל היסודי בין בורא לנברא, בין משפיע למושפע, בין אדם לקב"ה. הקב"ה הוא מקור השפע האין סופי, הוא היוצר והבורא, ולכן ככל שהוא פותח יותר אנו זוכים לשפע וברכה. לעומת זאת השפע של האדם מוגבל, הוא לא יוצר ובורא את השפע אלא רק מעביר אותו, וממילא ככל שהוא יצמצם את מה שהוא לוקח לעצמו הוא יוכל להעביר יותר, אך אם הוא ייקח בידיים פתוחות את השפע לא יהיה לו מה להעביר ולהשפיע….

מהבנה זו, ממשיך המדרש, לעבודתנו המרכזית:

"לכל חי מזון אין כתיב כאן אלא 'לכל חי רצון' שהוא נותן לכל אחד ואחד רצונו מה שהוא מבקש. וכן לעתיד לבא נותן הקב"ה לכל אחד ואחד כל מה שהוא מבקש. ואם תמה אתה על הדבר, ראה מה עשה לישראל בעולם הזה שהוריד להם המן שהיה בו מכל מיני מטעמים והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה, שכן כתיב 'זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר' מהו דבר? כשהיה מתאווה לאכול דבר והיה אומר בפיו אלולי היה לי פטמא אחת לאכול מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא, דבר היו אומרים והקב"ה עושה רצונם. אמר ר' אבא אף דבר לא היה אומר בפיו אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה היה הקב"ה עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה, תדע לך שהוא כן שכן אמר יחזקאל 'ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך' כתוב אחד אומר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' וכתוב אחר אומר 'וטעמו כצפיחית בדבש' ואומר 'והיה טעמו כטעם לשד השמן' כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו? בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן".

כיוון שהאדם איננו יוצר את השפע והברכה, אפילו אם יעבוד כל היום בחריצות והתמדה, ממילא השפע והברכה האנושים תלויים בהכנתו של האדם לקבלת השפע ולא ביצירתו, והשאלה שצריכה להעסיק אותנו היא איך להפוך להיות כלים לקבלת השפע האלוקי, והתשובה של המדרש היא הרצון.

"אנוכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו" – "הרחב פיך – לשאול ממני כל תאוות לבך, ואמלאהו – ככל אשר תשאל אמלא" (רש"י), "כאשר תאמין כי אנוכי ה' העומד לנצח (משפיע אין סופי) התענג עלי שתבקש בפיך כל רצונך ומשאל לבך ואמלאהו" (אב"ע).

"יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך" – "כפי התקוה כן יהיה החסד" (מצודות), פשוטו של מקרא הוא, שחסד ה' עלינו נקבע על פי מה שאנו מייחלים אליו. ככל שרוצה האדם יותר בחסדו של ה' ומייחל אליו יותר – כך גם יהיה השפע שיגיע אליו.

ממילא חשוב מאד לבחון את עוצמת הרצון, ולא פחות מכך מה אנו רוצים, אדם שכל רצונו הוא לקיומו הפיזי לכך הוא יזכה; אדם שרצונו לעשות טוב בעולם, לקדם את האומה, ליישב את מרחבי הארץ, לדעת ולהבין את מרחבי התורה, לבנות את האישיות המידות והמעשים – 'ישראל אשר בך אתפאר' – יזכה לזה.

יהי רצון שנזכה לרצות בכל כוחנו, לרצות את כל החיים, בכל הרבדים שלהם – 'פותח את ידך ומשביע לכל חי' – לחיות את כל רבדי החיים, לחיות ולהחיות, להביא עוד חיים וחיוניות בכל צדדי החיים!

שיעורים אחרונים:

מאחורי הטומאה והטהרה

⬅ כיצד טומאה באה לביטוי בימינו?
⬅ האם ניתן למצוא טעם במצוות הטהרה והטומאה?
⬅ האם יש קשר בין חיים לטהרה ובין טומאה למוות?
⬅ התרחקות ככלי לחידוש הקשר הזוגי
⬅ מה מקור ההבדל בין טומאת נידה לטומאת לידה?

נגיעה בעריות, מתי אסורה ומתי מותרת

מקורות הדין בספרא אחרי מות פרשה ט, יג, מבואר שלא רק גילוי עריות אסור, אלא גם קרבה אל העריות אסורה (אלא שלא

הרב גור

פרשת צו וההכנות לפסח

העבודה הראשונה שנעשית במקדש היא תרומת הדשן ומיד לאחריה הוצאת הדשן: "…צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה, הוא העולה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן