פרשת בא – עם ישראל כאומה ולא כיחידים

"החודש הזה לכם ראש חודשים" – בהקשר למצווה זו כותב רש"י הידוע בתחילת התורה: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל?".

חשוב לשים לב היטב לדברי רש"י: לפני כן היו מצוות שניתנו לנו כיחידים כדוגמת מצוות פרייה ורבייה, מצוות המילה ועוד. אך קידוש החודש זו המצווה הראשונה שנצטוו ישראל כאומה, כעם, כלאום.

מעתה ואילך יש לוח זמנים של האומה. הזמן שהוא מסגרת החיים הבסיסית ביותר שלנו – הוא איננו זמן פרטי. אנו חיים במסגרת לאומית וכל המצוות מעתה הם מצוות של האומה. התורה לא ניתנה ליחידים אלא לעם – 'ויחן שם ישראל נגד ההר', דווקא במצווה זו מדגישים חכמים ששום חכם פרטי אסור לו לצאת ממסגרת האומה, ועל כן פסקו חכמים במקום אחר כי לוח זה מחייב גם אם בית הדין פסק לא נכון: "…אשר תקראו אותם במועדם, אותם אפילו שוגגין אותם אפילו מוטעים אותם אפילו אנוסין".

יתרה מכך, בשעה שעמד רבי יהושע בפני הבחירה האם לקבוע את יום הכיפורים לפי חשבונו, או להיענות לתביעת רבן גמליאל הנשיא ולבוא אליו ביום הכיפורים שחל להיות על פי חשבונו, הכריע כי אין חשוב יותר מאשר לוח אחד. וכן כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה והחל קובע לוח לעצמו נוהל נגדו מאבק, ובסופו של דבר "געו כל העם בבכייה ואמרו: חס ושלום, יש לנו חלק בא-להי ישראל, וכל כך למה? משום שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה מירושלים" (ברכות סג א).

מצווה ראשונה זו היא בניין אב לכל התורה כולה. ההתייחסות אלינו איננה כיחידים אלא כציבור. המציאות הציבורית שלנו היא שתקבע את התקדמות הגאולה, את הופעת ה' בעולם. כל מגמת היחידים היא להעלות את הציבור, את הכלל. ביציאת מצרים נולד מושג חדש: עם ישראל, והוא שיקבל תורה, יגיע לארצו, יבנה מקדש ויתקן את העולם במלכות שד-י. ואסור בשום שלב לשכוח את זה: יחידים או קבוצות, גדולים וחכמים ככל שיהיו, לא יוכלו להביא גאולה.

לכן פירוד מעם ישראל הוא פירוד מקב"ה, כדברי הרמב"ם: "הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא". הרב קוק במאמרו על במותינו חללים, מדייק שמדובר באדם שלא עובר עברות ועושה כל המצוות, רק שלא מתחבר לעם ישראל, ועליו נאמר שאין לו חלק לעולם הבא.

על כן אנשים שעיקר השקעת המאמצים והזמן שלהם, ויותר מכך תשומת הלב שלהם נתונה לעבודת ה' הפרטית שלהם – לא מכוונים נכונה. מחשבות של הבל ופירוד לפרוש מן הציבור כדי לשמור על הטהרה והקדושה הפרטית – אין להם מקום. אם המכוונות שלנו הייתה איש איש על גן העדן הפרטי שלו היה מקום בעת התדרדרות המרחב הציבורי לפרוש ולהסתגר, אך אם העיקר הוא האומה, אזי עלינו לשקוד ולמסור את הנפש על בניית האומה והציבור.

ממילא מבן שהשראת השכינה על כל יחיד תלויה בכלל, כדברי חז"ל: "פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה, ונתנה עליהם בת קול מן השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו זכאי לכך…" " (סנהדרין יא א).

מסופר שהרב קוק זצ"ל שהה בחברון יחד עם הרב חרל"פ זצ"ל ובמהלך ביקורם דרש ודיבר הרב זצ"ל באחד המקומות בהם התארחו. לאחר דבריו, אמר הרב חרל"פ לרב קוק שהדברים שאמר דומים מאוד לדברי רבי נחמן מברסלב, הרב קוק ענה לו בהתרגשות: "ר' יעקב משה (כך היה מכנה הרב זצ"ל באהבה ובחיבה את תלמידו חבירו הדגול), אבל אנו רוצים לבנות עם!" בדבריו אלה רצה הרב להגיד שאנחנו עוסקים בגאולת הכלל לעומת רבי נחמן שהתמקד בעניני הפרט.

אנו מתפללים פעם אחר פעם 'תן חלקנו בתורתך' – ויש כאן דגש חשוב, שאנחנו חלק ממשהו גדול, ורק מכוח היותו חלק ממנו, אנו מייחלים לקבל את חלקנו.

להבנה זו יש השלכה אדירה על כל לימוד התורה שלנו, על כל עבודת ה' שלנו, על כל שליחותינו בחיים. זו לא רק האמירה החבדי"ת הידועה 'לא מוותרים על אף יהודי', אלא הרבה יותר מכך: לא מוותרים על המדינה, על המרחב הציבורי, על הנהגת האומה.

יהי רצון שנצליח להועיל ולקדם את כלל ישראל בכל כוחנו.

כתבות נוספות באתר:

הרב גור

פרשת בהעלותך – משבועות לשגרה

המדרש דורש את הסמיכות בין קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן שמופיעים בסוף פרשת נשא לבין מצוות העלאת הנרות שמופיעה בתחילת פרשת בהעלותך: "למה

הרב גור

פרשת נשא וחג השבועות

בפרשת השבוע אנו קוראים פרשת סוטה ומיד בסמוך אליה פרשת הנזיר. חז"ל הדגישו את הקשר בין שתי הפרשיות: "למה נסמכה פרשת נזיר

הרב גור

פרשת במדבר – הלווים והכהנים

בספר במדבר, ובפרט בפרשת במדבר, הלווים מקבלים מקום רחב. וננסה לברר את תפקידם של הלויים, תוך השוואה הן לשאר שבטי ישראל והן

שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן