סכנת האלכוהול בראי היהדות

במקרא

נח

בפרשת נח (בראשית ט, כא-כב) מסופר שנח שתה יין לשכרה ומתוך כך נרדם באוהלו תוך התבזות בגילוי ערוותו:

"וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ".

במדרש תנחומא (ורשא) פרשת נח יג, מובא מדרש הממשיל באופן ציורי את דרך השתייה הנאותה לגבורת ארי, ואת זו המנַוֵּלת את הנוהג בה לחזירות ומעשה הקוף:

"ארז"ל: כשבא נח ליטע כרם, בא שטן ועמד לפניו, א"ל: מה אתה נוטע, א"ל כרם, א"ל מה טיבו – פירותיו מתוקים, בין לחים בין יבשים, ועושין מהן יין המשמח לבבות, דכתיב: 'ויין ישמח לבב אנוש'. א"ל שטן: 'בא ונשתתף שנינו בכרם זה', א"ל 'לחיי'. מה עשה שטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, אח"כ הביא ארי והרגו, ואח"כ הביא חזיר והרגו, ואח"כ הביא קוף והרגו תחת הכרם והטיפו דמן באותו הכרם והשקוהו מדמיהן. רמז לו, שקודם שישתה אדם מן היין הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. שתה כהוגן – הרי הוא גבור כארי, ואומר אין כמותו בעולם. כיון ששתה יותר מדאי – נעשה כחזיר מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר. נשתכר – נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה, ואינו יודע מה יעשה. וכל זה אירע לנח הצדיק. מה נח הצדיק שהקב"ה פירש שבחו כך, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה".

לוט

בפרשת וירא (בראשית יט, לב) מסופר שבנות לוט השקו את אביהן ביין לשכרה עד שלא חש בנעשה אתו, על מנת שתוכלנה לשכב עמו:

"לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע".

ואם כי חז"ל (מסכת נזיר כג, א) אומרים שכוונתן היתה לשם שמיים, מ"מ הם באים בביקורת על לוט שהרגיש בדבר בלילה הראשון, ולא נמנע מלהשתכר גם בלילה השני:

"משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה – וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה – ופושעים יכשלו בם… תנא משום רבי יוסי בר רב חוני: למה נקוד על וי"ו 'ובקומה' של בכירה? לומר, שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע. ומאי הוה ליה למיעבד? מאי דהוה הוה! נפקא מינה, דלפניא אחרינא לא איבעי למישתי חמרא".

תוכחת ישעיהו על השכרות

תוכחה למשתכרים מדי יום ולילה תוך התענגות בשמיעת שירים[1]

בספר ישעיהו ה, יא-יב; כב, מובאת תוכחת הנביא על האנשים המבלים בבוקר השכם ובלילה מאוחר בבתי משתאות, שם הם שותים לשכרה תוך התענגות בשמיעת שירים ומנגינות עריבות:

"הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם: וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ… הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר".

כיוצא בזה מובא שם כד, ז-ט, ששתיית היין היתה במסגרת שמיעת שירים:

"אָבַל תִּירוֹשׁ אֻמְלְלָה גָפֶן נֶאֶנְחוּ כָּל שִׂמְחֵי לֵב: שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו".

וכן במבואר מתוכחתו של הנביא עמוס המובאת בסמוך.

השקיעה ביין ובשר דוחה את החשש מפני פורענות

עוד מבואר בספר ישעיהו כב, יב-יד, ששקיעה באכילת בשר ושתיית יין גמרה לדחיית תוכחת הנביא ואזהרותיו מפני הפורענות הקרבה:

"וַיִּקְרָא אֲדֹונָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק: וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת: וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת".

כיוצא בזה עולה מתוכחתו של ישעיהו בפרק נו, י-יב:

"צֹפָיו עִוְרִים כֻּלָּם לֹא יָדָעוּ כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם: וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ: אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד".

וכך עולה גם מתוכחתו של הנביא עמוס (ספר עמוס ו, א-ז):

"הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: עִבְרוּ כַלְנֵה וּרְאוּ וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה וּרְדוּ גַת פְּלִשְׁתִּים הֲטוֹבִים מִן הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה אִם רַב גְּבוּלָם מִגְּבֻלְכֶם: הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע וַתַּגִּישׁוּן שֶׁבֶת חָמָס: הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק: הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר: הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף: לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים".

תוכחת שיכורי אפרים ויהודה

בהמשך הספר (כח, א-ח) מוכיח ישעיהו את ממלכת יהודה שאינם לומדים לקח מאשר ארע לממלכת ישראל (אפרים) על שקיעתם בתאוות היין והשכרות, שגרמה להתפארותם בשפע ובמשמנים, ולשגיאות, תעיות (מלשון תועה בדרך, הולך בדרך לא נכונה), והתנהגות מאוסה, והובילה לגלותם. ובאשר לממלכת יהודה הנשארת מחקה את דרכיהם, גם היא עתידה לגלות כמותם באם ימשיכו במעשיהם:

"הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ[2] אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן: הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד: בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם: וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ: וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה: וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה: כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם".

הפרשנים על אתר קישרו תוכחה זו עם מימרת הגמרא במסכת שבת קמז, ב, על כך שממלכת ישראל גלתה בשל נהנתנות יתר של שתיית יין משובח ורחצת תענוגים:

"אמר רבי חלבו: חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל".

ופירש רש"י שם:

"קפחו עשרת השבטים – שהיו בעלי הנאה, ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה, ויצאו לתרבות רעה".

כך כתב רש"י על ספר ישעיהו (כח, א):

"שכורי אפרים – שהיו משתכרין ביין טוב של מדינת פרוגיתא, כדאמר: מיא דדורמסקית וחמרא דפרוגיתא קפחו עשרת השבטים".

וכ"כ באריכות הרד"ק שם:

"הוי עטרת גאות – עתה דבר על אנשי דורו במלכות אפרים, על השבטים שלא גלו עדין, והיו מתענגים בטובה שהיתה להם, והיה כל עסקם במאכל ובמשתה ובתענוג בשמן המבושם עד שבאים לידי שכרות ומקיאים ויוצאים כדרך השכורים, והיו נמשכים אחר הנאות העולם ושכחו האל ומצותיו כמו שאמר שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וגומר. ואמרו רבותינו ז"ל חמרא דפרוגיתא ומיא דדורמסקית הם קפחו עשרת השבטים מישראל. ואמר הנביא עליהם הוי עטרת גאות על דרך משל כי מן הגאוה היו עושין עטרות להם והיו מתפארים בעשרם ובתענוגם, ודמה חמדתם והתפארותם כציץ העשב או האילן שהוא יפה בצאתו וכשהרוח נושבת בו הוא נובל ונופל לארץ והנה נשחת יפיו ושב עפר. כן יהיה צבי תפארת אפרים ועטרת גאותם. ואמר 'אפרים' כי היא ראש מלכות ישראל. ו'צבי' פירושו חפץ וחמדה ופאר, כמו 'צבי היא לכל הארצות', ואמר 'אשר על ראש גיא שמנים' פירוש עטרת הגאות וציץ התפארת שהוא על ראש גיא השכורים, מאלה שהם הלומי יין, כלומר מוכי היין, שהיין מכה אותם לארץ שנופלים שכורים מתגוללים בקיאם ובצואתם".

כיוצא בזה מובא בילקוט שמעוני נח רמז סא:

"וישת מן היין – שתה בלא מדה ונתבזה. בו ביום נטע, בו ביום שתה, בו ביום נתבזה. ויתגל בתוך אהלה – 'ויגל' אין כתיב כאן, אלא 'ויתגל'. גרם גלות לו ולדורות: י' השבטים לא גלו אלא בשביל היין, הה"ד: 'הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם'. שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא בשביל היין, שנאמר: 'וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו'".

משלי

בספר משלי מוקדשת כמחצית פרק כג לסכנה האורבת לפתחם של זוללי הבשר ושותי היין לשכרה, שעלולים להגיע לעוני, ולהיגרר לזנות, מריבות, תעיות וחטאים:

"שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ: אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ: כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה: שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ: אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה: גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ: יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ: תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה: כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה: אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף: לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם: לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ: אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בכיס בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים: אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ: עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת: וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל: הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד".

עוד אמר החכם במשלי (כ, א):

"לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם".

באר זאת השערי תשובה לרבינו יונה שער ג:

"המתלוצץ בדבר שפתים על המעשים והדברים, לא שיבוז להם בלבו אך מדרך השמחים ללא דבר וחוק השחוק, ופעמים שגורם לזה משתה היין והשכרות, שנאמר (משלי כ, א): 'לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם', פירוש: 'לץ' – איש היין, 'הומה' – איש שכר, 'כל שוגה בו לא יחכם', כמו (תהלים קט, ד): 'ואני תפלה' – איש תפלה, ורוצה: כי משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: האחד, להיות האיש המתלוצץ. והשנית להיות הומה ובעל דברים, ואמרו ז"ל (אבות סוף פרק א): וכל המרבה דברים מביא חטא, ונאמר (קהלת ה, ב): 'וקול כסיל ברב דברים'. והשלישי 'כל שוגה בו לא יחכם'".

קהלת

בספר קהלת (א, טז-יח; ב, א-ב) מתאר שלמה המלך את חיפושיו אחר השמחה העמוקה, ובכללם מתואר ניסיונו לשמוח באמצעות שתיית יין, ובכך לברוח מהחכמה שמוסיפה כעס, והדעת שמוסיפה מכאוב. אך לאכזבתו גילה שגם שתייה זו היא הבל: 'לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה':

"דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת: וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ: כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב: אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה".

על כך אמרו חכמים (שבת ל, ב):

"ושבחתי אני את השמחה – שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה – זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר: ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

ועוד אמרו (מדרש זוטא קהלת ב, ב):

"לשחוק אמרתי מהולל – א"ר אבא בר כהנא: מה מעורבב – השחוק שאומות העולם משחקין בבתי טיאטריאות ובתי קרקסיאות שלהם. ולשמחה מה זו עושה – מה טיבן של תלמידי חכמים [להיות] נכנס לשם".

במדרשים

ריבוי יין מביא לניאוף ופריצות

במסכת יומא עד, ב, מובא שריבוי שתייה אלכוהולית מביא לגילוי עריות:

"אמר ריש לקיש: טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, שנאמר: 'טוב מראה עינים מהלך נפש'. 'כי יתן בכוס עינו – יתהלך במישרים', רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: כל הנותן עינו בכוסו – עריות כולן דומות עליו כמישור…".

כיוצ"ב מובא במסכת נזיר ב, א, שהיין גורם לניאוף:

"מכדי תנא בסדר נשים קאי, מאי טעמא תני נזיר? תנא אקרא קאי: 'והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר', וה"ק: מי גרם לה לעבירה? יין, וקאמר: כל הרואה סוטה בקלקולה – יזיר עצמו מן היין".

והובאה ברש"י במדבר ו, ב:

"כי יפלא – יפריש. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף".

רבינו בחיי במדבר ו, ב, מזכיר מדרש זה, ולומד ממנו שהיין הוא מקור לחטאים ומכשולים רבים:

"איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. נסמכה פרשה זו של נזירות לפרשת סוטה לומר: שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, כך דרשו רז"ל (סוטה ב א), וכן הוא אומר: (הושע ד, יא) "זנות יין ותירוש יקח לב". וע"ד הפשט: הוזהר הנזיר מן היין כי כל הנמשך אחריו נמשך אחר התאוות והוא מביא לידי חטאים ומכשולים רבים".

רבי מתתיה היצהרי על אבות ג, ג[3]:

"ואני אפרש וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא (ישעיהו כח, ז), ר"ל שני מיני מנהיגים. האחד, הנהגת הדינין והמדיניות. השני, הנהגת המצות שבין אדם למקום והלמודים בעיונות. אמר כי להמשכם אחרי התאוות הגופניות ששרשם הוא היין, כמו שאמרו חז"ל כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

מגן אבות לרשב"ץ שם:

"הפרוש הוא המחמיר על עצמו לאסור דברים המותרין לו, כדי שלא יכשל בדברים האסורים, כמו הנזיר שפורש מן היין כדי שלא יתקלקל בעבירה. וכמו שאמרו בסוטה [ב א] ובנזיר [ב א] בתחלתם ובברכות [סג א] פרק הרואה, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהשכרות מביא לידי זמה שנאמר 'זנות ויין ותירוש יקח לב' [הושע ד יא], וכתיב 'למי אוי למי אבוי וגו' למאחרים על היין' [משלי כג כט, ל, לג], וכתיב 'עיניך יראו זרות', הם הנשים הזונות שנקראו זרות, שנאמר 'להצילך מאשה זרה'".

השכרות מביאה לחטא

במסכת ברכות כט, ב, מובא שאליהו הנביא הורה לרב יהודה אחיו של רב סלא חסידא שלא ישתכר כדי שלא יבוא לידי חטא:

"אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: לא תרתח ולא תחטי, לא תרוי (לא תשתכר ביין, רש"י) ולא תחטי".

המשנה מסכת אבות ג, י, מביאה את דבריו של רבי דוסא בן הרכינס, ששתיית יין בצהרי היום באופן קבוע, היא בין הדברים ש'מוציאים את האדם מן העולם':

"רבי דוסא בן הרכינס אומר: שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת ילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ – מוציאין את האדם מן העולם".

באר זאת רבי עובדיה מברטנורא שם:

"ויין של צהרים – מושך לבו של אדם, דכתיב: למשוך ביין את בשרי, ומביא אותו לידי שכרות".

השכרות היא אופיין של סעודות הנעשות לכבוד עבודה זרה

במסכת אבות ג, ג, מובאים דבריו של רבי שמעון, ששלושה שאכלו יחד בלא לומר דברי תורה על השולחן, נחשב להם הדבר כאילו אכלו מזבחי מתים, כלומר השתתפו בסעודת 'תקרובת עבודה זרה'. כמקור לכך מביא רבי שמעון את הפסוק מתוכחת ישעיהו לשיכורי אפרים, היות והשתייה לשכרה היא הביטוי העמוק ביותר לזבחי מתים, שכך היתה דרכם של עובדי עבודה זרה להתהולל במסיבותם:

"רבי שמעון אומר: שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים. שנאמר: 'כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא. שנאמר: וידבר אלי: זה השלחן אשר לפני ה'".

וכן כתב הרשב"ץ בפירושו 'מגן אבות' למסכת אבות שם:

"ופירוש דבריו הוא, כי כשמתחברים שלשה לאכול, ראוי שתהיה חברותם חבורה של מצוה שהרי הם מתחייבים לברך בזימון, וכשהיתה חברותם בלא תורה, הרי היא כאותן שמתחברים להשתכר ולהנאת עצמם, ולחמם הוא כלחם אונים… ובתחילת זה הפסוק כתיב: 'וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו', וכתיב בסוף הפסוק: 'כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'. מפני שלא הזכירו שמו של מקום ודברי תורתו, הרי הוא כאילו תקרובת ע"ז שהוא צואה והוא כמוה".

המרכבת המשנה לר"י אלאשקר (רבי יוסף אלשאקר, נולד סביב שנת ר"ל [1470]) באר שזהו שורש חטאם של עשרת השבטים וכן של ממלכת יהודה:

"והביא זה השלם ראיה מהפסוק 'כי כל שולחנות מלאו קיא צואה מבלי מקום'. הנה קודם זה אמר הנביא 'גם אלה ביין שגו ובשכר תעו'. והנה מה שאמר 'וגם אלה', הוא מרבה יהודה ובנימין, והוא מה שעשו עשרת השבטים השותים במזרקי יין, וזה היה להם סבה שגלו. ועל כן יהודה ובנימין היה להם להתרחק מן היין וליקח מוסר מאחרים, ולא לקחו מוסר, אמנם הלכו אחר תאות לבם, ושגו ביין שאינו כל כך מערבב השכל, ותעו בשכר אשר הוא יותר חזק לערבב השכל".

לימוד מדיני 'בן סורר ומורה'

מהמשנה והגמרא במסכת סנהדרין ע, א-ב, העוסקת בגדרי 'בן סורר ומורה' אותו קנסה התורה במיתת 'סקילה', ניתן ללמוד מספר עקרונות ויסודות בעניין חשש ההיגררות אחר היין:

"מאימתי חייב – משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי… אכל בחבורת מצוה… – אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר: זולל וסבא, ואף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, שנאמר: 'אל תהי בסבאי יין בזללי בשר למו'…

רבא אמר: אל תרא יין כי יתאדם – אל תרא יין שאחריתו דם. רב כהנא רמי: כתיב 'תירש' וקרינן 'תירוש', זכה – נעשה ראש, לא זכה – נעשה רש. רבא רמי: כתיב ישׂמח וקרינן ישׁמח, זכה – משמחו, לא זכה – משממהו. והיינו דאמר רבא: חמרא וריחני פקחין. אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: מאי דכתיב: 'למי אוי למי אבוי למי מדנים למי שיח למי פצעים חנם למי חכללות עינים (וגו') למאחרים על היין לבאים לחקר ממסך'… ויחל נח איש האדמה ויטע כרם אמר רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא אמר רבי זכאי: אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: נח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון? שלא גרם לו אלא יין. כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה. דתניא, רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין…

אכל בחבורת מצוה. אמר רבי אבהו: אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין. והאנן תנן: אכל בחבורת מצוה אינו נעשה בן סורר ומורה. טעמא – דמצוה, הא לאו מצוה – אף על גב דלאו כולה סריקין! – הא קא משמע לן: דאף על גב דכולה סריקין, כיון דבמצוה קא עסיק – לא מימשיך".

כמות היין הרצויה והמזיקה

מדרש מאלף מובא בתנחומא (ורשא) פרשת שמיני סימן יא (בהקשר לנדב ואביהו שלדעה אחת מתו על שהיו שתויי יין), הממחיש בצורה נפלאה את גודל קלקול בשתיית כמות גדולה של יין, והרס ההתמכרות אליו:

"אמר הקדוש ברוך הוא: הזהרו על היין! ראו מה עשה נח שהוא התחיל לשגות בו, שנאמר (בראשית ט) ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וכתיב וישת מן היין וישכר ויתגל, מי גרם לו להתבזז – היין, וגרם לו להביא קללה על זרעו, שנאמר: ויאמר ארור כנען, ולכך הזהרו מן היין, כי היין מביא את האדם לכל עבירות שבעולם: לזנות ולשפיכות דמים ולגניבה ולכל עבירות שבעולם. והלא משמח לב האדם ומשבחו הכתוב? כמו הקורא בתורה, שנאמר: 'ויין ישמח לבב אנוש' ואומר: 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. ועוד, כי לעוסק בתורה ובפקודיו ינחיל גן עדן כמו שנאמר: 'כי היא חייך ואורך ימיך', והשכור בעוד שהיין בו הוא יושב בשמחה כמו שהוא יושב בג"ע כמו ההוא תלמידא דהוה חסיד והוה ליה אבא ושתי חמרא טובא ובכל עידן דהוה נפיל בשוקא אתו עולמיא ומכין יתיה באבני' ובצרורין וצווחין וקורין בתרוי חזו שיכרא, וכשראה בנו החסיד הוא מכלים ושואל את נפשו למות, ובכל יום אומר לו: אבא, אני אשגר ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרין במדינה, ולא תלך לשתות בבית היין, שאתה עושה חרפה ממני וממך! והוא אומר לו כן פעם אחת ושתים, בכל יום, עד שאמר אביו שיעשה כמו שהוא אומר, שלא ילך לשתות בבית היין. וכן עשה החסיד שהוא עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה ומישנו במטתו ואחר הולך לו. פעם אחת היה יורד מטר, ויצא החסיד לשוק והיה הולך לבהכ"נ לתפלה, וראה שכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורד עליו, והבחורים והנערים מכין אותו באבנים ובצרורין ומשליכין חומר בפניו ובתוך פיו, כשראה זה החסיד אמר בלבו: אלך לאבא ואביאנו לכאן, ואראה לו זה השכור והחרפה שעושין ממנו הבחורים והנערים, אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר. וכן עשה, הביאו לשם והראהו לו. מה עשה אביו הזקן? הלך אצל השכור ושאל לו באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו, אמר לו בנו החסיד: אבא, בשביל זה קראתיך? אלא שתראה החרפה שעושים לזה, כי כן עושים לך בעת שאתה שותה, אולי שתמנע פיך מלשתות בבית היין. אמר לו: בני, בחיי אין לי תענוג וגן עדן אלא זה! כששמע החסיד, הלך לו במפח נפש. אבל לא שמחת היין הפקודים והתורה [שמחתם אינם זהה], כי היין, כשיצא מגופו – והיגון בא בלבו, זה יוצא וזה בא. והתורה והמצוה הוא העונג והשמחה בעוה"ז ובעוה"ב, שנאמר: 'כי היא חייך ואורך ימיך' בעה"ז ובעה"ב, שכלו ארוך. ועוד תמצא בקרבנות שאומר בכבשים 'שני כבשים בני שנה תמימים' ובלחם 'שני עשרונים' וביין 'רביעית ההין'. כך מעט היו מקריבים, להודיע דרך ארץ כי יין הרבה מביא את האדם לידי חטא ולצרה גדולה ולחסרון כיס. שנאמר: 'אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים' בביתו, שלא יהיה בביתו במה לבשל, כי הכל מוכר ונותן בשביל יין. דבר אחר, 'כי יתן בכוס עינו' אל תקרי 'בכוס' אלא 'בכיס', כי נותן בכיס עין רעה. וכן תמצא בבני אפרים, שאומר 'ויהי אפרים כיונה פותה אין לב', למה? בשביל ששותין יין הרבה. ואומר: 'הוי עטרת גאות שכורי אפרים'. ועוד מצאנו כי לאיש ולאשה אמר הכתוב להוציא את בנם לרגום באבנים, שנאמר: 'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, ותפשו בו אביו ואמו'. וכל זה למה? בשביל שיצא לתרבות רעה, שיהיה מוציא ממונו ויגנוב ויעשה עבירות ויתחייב למיתה. וקודם שיתחייב במיתה – 'ותפשו בו אביו ואמו' וגומר, 'ורגמוהו כל אנשי עירו וגו", ודעו כי רעה גדולה יש לשתות יין הרבה".

בהלכה

הרמב"ם בהלכות יום טוב ו, כ, מבאר ששתיית היין ביום טוב צריכה להיות במידה ולא בשתייה מופרזת שאינה שמחה אלא הוללות:

"כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב', הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות".

והביאו הטור או"ח תקכט, והוסיף שחייבים בית הדין לדאוג שבני הקהילה לא יבואו לידי תקלה ומכשול משתיית היין ביום טוב בעירוב של גברים ונשים יחד:

"אף על גב שהאכילה והשתייה במועד מצות עשה היא, לא יהא אוכל ושותה כל היום, אלא כך היא המדה: כל העם משכימין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות… כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשוך בבשר ויין ובשחוק ובקלות ראש, ויאמר: כל המוסיף בזה – מרבה בשמחת מצוה, לפי שאין השחוק וקלות ראש הרבה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר. חייבין ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים שיהו שוטטים ומחפשין בגנות ופרדסים ועל הנהרות שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהרו בדבר זה לכל העם שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה, ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה".

וכ"פ השולחן ערוך או"ח תקכט, ג:

"אדם אוכל ושותה ושמח ברגל. ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר".

וכ"כ הלבוש שם, ג-ד:

"אף על פי שהאכילה והשתייה במועד מצות עשה היא, לא יהא אוכל ושותה כל היום אלא כך היא המדה: כל העם משכימים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומתפללים וקורין בתורה בענין היום, וחוזרין לבתיהם ואוכלים, והולכין לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום ומתפללין תפילת המנחה, וחוזרין לבתיהן לשתות שאר היום עד הלילה. כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשוך בבשר ויין ובשחוק וקלות ראש ויאמר כל המוסיף בזה מרבה בשמחת מצוה, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר. חייבין ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו שוטטין ומחפשים בגנות ובפרדסין ועל הנהרות שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה, ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה".

התבטאויות נוספות של הרמב"ם על השכרות

הרמב"ם במורה הנבוכים ג, ח, מרחיב בגנאי ריבוי השתייה:

"אמנם האחרים הנבדלים מהשם והם המון הסכלים הם בהפך זה, בטלו כל מחשבה והשתכלות במושכל וישימו תכליתם החוש ההוא אשר הוא חרפתנו הגדולה, ר"ל חוש המשוש, ולא יחשבו ולא יתבוננו רק במאכל ובמשגל ולא בדבר אחר, כמו שנאמר ברשעים בהיותם שטופים במאכל ובמשתה ובמשגל, אמר וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו', ואמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, ואמר ונשים משלו בו, הפך מה שבוקש מהם בתחלת היצירה ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. וספר חוזק תאוותם גם כן ואמר איש אל אשת רעהו יצהלו וגו', ואמר כי כלם מנאפים עצרת בוגדים, ומזה הענין שם שלמה ע"ה משלי כלו להזהיר מן הזנות ומן המשתה המשכר, שבשני אלו ישטפו שונאי השם שרחוקים ממנו אשר נאמר בהם כי לא לה' המה, ונאמר שלח מעל פני ויצאו".

בסוף הלכות איסורי ביאה (כב, כא) מונה הרמב"ם את הדברים המביאים לידי ערווה:

"וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות".

בהלכות דעות ה, ג, כותב הרמב"ם שישנו איסור להשתכר. וחכם שמשתער בפני עמי הארץ אף גורם לחילול השם:

"כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם, ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון".

ה'אורחות צדיקים' בשער השמחה, כתב בשם הרמב"ם שהתקבצות אנשים יחד לשם השתכרות, חרפה היא יותר מהתקבצות של אנשים מגולי ערווה:

"כתב רבינו משה המיימוני: הקיבוץ על השתיה המשתכרת ראוי שתהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי ערוה, והשכרות הוא ממעשה הרעה, כי הוא מפסיד השכל אשר נפח השם, יתברך, באפיו. אמנם שתיית היין טובה מאד בזמן שתשתה על מנהג המשכילים, כדרך שאמר שלמה (משלי לא ו – ז): 'תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד', ועוד נאמר על היין (שופטים ט יג): 'המשמח אלוהים ואנשים', וכתיב (תהלים קד טו): 'וכיין ישמח לבב אנוש'…".


[1] שמיעת שירים בבתי המשתאות מבטאת את עמקות השמחה אליה ביקשו דורו של ישעיהו להגיע. חז"ל הביאו את סיפור אלישע שביקש שיביאו לו 'מנגן' כדי שתשרה עליו השכינה ויוכל להינבא, כדוגמה לשמחה של מצווה, לעומת שמחת ההוללות של שתיית היין כשמחה שאינה של מצווה, שעליה נאמר 'לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה'. ונראים הדברים שיש כאן הנגדה בין ניגון שנועד לעורר רוח שמחה לשם קבלת נבואה, לבין ניגון שנועד להעצים את שמחת ההוללות של משתה היין (כעין שירי רקע של דיסקוטק של ימינו, שנועדים לשלהב הלבבות): "ושבחתי אני את השמחה – שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה – זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר: ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

[2] כלומר: שיכורי אפרים מתעטרים (עטרת, ציץ) בגאווה (גאות), והיא להם לתפארת (צבי תפארתו).

[3] המשנה שם מביאה את אחד הפסוקים מתוכחת ישעיהו לשיכורי אפרים ויהודה כראיה לכך ששולחן שלא  נאמרו עליו דברי תורה, כאילו אוכלים עליו זבחי מתים: "רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר: כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום".

כתבות נוספות באתר:

שפת אמת לפרשת בשלח – שירת האמונה

שפת אמת לפרשת בשלח – שירת האמונה "במדרש אז ישיר. נכון כסאך מאז כו' אע"פ שמעולם כו' כסאך כו'. כי בעת הבריאה

הרב גור

פרשת בשלח – הסגולה שבפרשת המן

מקובל שלומר פרשת המן הינה סגולה לפרנסה, כפי שמביא רבינו בחיי: “וקבלה ביד חכמים, כי כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח

הרב גור

פרשת וארא – חשיבות הסיפור

בפרשת וארא אנו נפגשים במכות שהיכה הקב"ה את מצרים – מכות שעד היום אנו מספרים עליהם שנה שנה לילדנו בהתפעלות והתרגשות בפרשיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן