"ויעלו ממצרים ויבאו ארץ כנען אל יעקב אביהם, ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם, וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם".
על פסוקים אלה דורשים חז"ל את הדברים הבאים:
"ר' לוי בשם ר' יוחנן בר שאול אמר להם אם יאמין לכם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק, הה"ד 'וירא את העגלות ותחי רוח', 'ויאמר ישראל רב', רב כוחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני…"
ויש להבין מדוע דווקא פרשת עגלה ערופה נבחרה מכל פרשיות התורה להיות זו שבה נפרדים יעקב ובנו האהוב יוסף, ומדוע דווקא בה הם מתחברים? האם תחיית רוחו של יעקב היא מכך שאומתה השמועה? או שיש משהו מהותי בפרשייה זו? מדוע יעקב כל כך מתפעל מיוסף? והיכן רואים שהוא עומד בצדקו?
יסודה של פרשיית עגלה ערופה הוא באחריות הגדולה שצריכה להיות לאדם על משפחתו, על סביבתו, על עמו ועל העולם כולו.
שזקני העיר, האחראים על העיר אומרים "ידינו לא שפכה את הדם הזה", אין הכוונה שלא שפכנו את הדם בידיים, וכי זקני העיר נחשדים כשופכי דמים?! אלא הכוונה היא כפי שאומרים חז"ל: "ידנו לא שפכה את הדם' – שלא פטרנוהו בלא מזונות, 'ועיננו לא ראו' – שלא פטרנוהו בלא לוויה". זקני העיר יודעים את אחריותם לדאוג לכל מי שנמצא סביבם, לחזקו גשמית ורוחנית (מזונות ולוויה), לתת לו יחס, עידוד ותמיכה.
יוסף רומז לאביו, שהוא יודע את שליחותו ואחריותו ושכל מה שהוא פעל ועשה היה מתוך האחריות הזו, שכל הסיפורים המוזרים שיעקב שמע על מה שהתרחש במצרים היה האחריות הגדולה לאחד ולחזק את בית ישראל, שבית יעקב יהיה אחד, לעורר את האחים לתשובה; שלא נקמה ושנאה יש כאן אלא אחריות – אחריות על החלום שכל האחים יתקבצו ויתאחדו סביבו.
בזהירות רבה ורק לשם לימוד ניתן להציע שאולי כאשר יעקב אבינו אומר: "רב כוחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין עומד בצדקו יותר ממני…", הוא מתכוון לומר: מרגע ששמעתי על היעלמותו של יוסף שקעתי באבל, מיאנתי להינחם. ואכן אנו לא רואים את יעקב פועל בכל אותם השנים הרבות שבין היעלמותו של יוסף ועד לשובו. חז"ל אומרים שגם לא שרתה עליו השכינה, ודבר ה' וההדרכה האלוקית לא הגיעו אליו – כי הוא היה בצער, ודבר ה' עניינו לפעול לתיקון כל המציאות, ומי ששרוי בתוך צערו לא יכול להיות פתוח להמשיך לפעול לתיקון ובניין.
ויוסף, עם כל הקושי והכאב, עם כל הצער, ממשיך לפעול בכל בכוח לקיום שליחותו-אחריותו.
יהי רצון שנזכה להיות אנשים שלוקחים אחריות, אנשים של כלל, שכל פועלם וחייהם למען הכלל!