פרשת פנחס – הנהגה ומנהיגות

בפרשתנו מודיע הקב"ה למשה כי בקרוב הוא 'יאסף אל עמיו'. משה רבנו מקבל את הבשורה הקשה ומבקש מהקב"ה למצוא לו מחליף ראוי: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה", ובתגובה עונה הקב"ה שיהושע הוא המנהיג הנבחר, הוא רועה ישראל שיזכה להכניס את עם ישראל לארץ ישראל.

בפרשיה זו יש פתח גדול להבנה מיהו הראוי להנהיג את עם ישראל, בפרט, ומיהו הראוי להנהיג, בכלל.  ויש כאן לימוד לכל אחד מאיתנו, שכן כל אחד הוא מנהיג – בראש ובראשונה את משפחתו, ולאחר מכן במעגלי האחריות שלו (מורה, מנהל, מנכ"ל, ראש צוות, מפקד…).

במדרשי חז"ל מופיע שמשה רבנו רצה שבניו ימשיכו את דרכו, אך הקב"ה אומר לו שיהושע הוא המנהיג. וזה לשון המדרש:

"לפי שהיה משה סבור שבניו יורשין מקומו ונוטלין שררותו התחיל מבקש מאת הקב"ה יפקוד ה', אמר לו הקב"ה משה לא כמו שאתה סבור אין בניך יורשין את מקומך אתה יודע שהרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך לסדר הספסלין ופורס את המחצלאות הוא יטול שררות לקיים מה שנאמר: נוצר תאנה יאכל פריה"

"יפקוד ה' – מה ראה לבקש הצורך הזה אחר סדר נחלות, אלא כיון שירשו בנות צלופחד בנכסי אביהם אמר משה הרי השעה שאתבע צרכי, אם הבנות יורשות בדין הוא שיירשו בני את כבודי, אמר לו הקב"ה למשה 'נוצר תאנה יאכל פריה', בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע ששמשך כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד את שכרו שנאמר קח לך את יהושע בן נון"

משה רבנו רוצה שבניו ימשיכו את הנהגתו, ונראה פשוט שבניו של משה רבנו לא היו עמי הארץ, שכן ודאי שאם משה רבנו מבקש שהם יהיו מנהיגי ישראל הרי שהם היו אנשים גדולים. ואף על פי כן אומר הקב"ה למשה: 'בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה', וכנראה הכוונה היא שלעומת יהושע בן נון, שלא מש מהאוהל, שראה את עצמו כל הזמן כנער, צעיר וחסר יידע, ולכן זקוק להדרכתו ותורתו של משה, לעומתו בניו של משה לא עסקו בתורה.

אלא שיש לשים לב ליותר מכך. לפי המדרש יהושע הצטיין בכמה תכונות ועניינים:

  1. משרת ומשמש את משה.
  2. חולק למשה כבוד.
  3. מתמיד בביהמ"ד.
  4. מסדר את הספסלין.
  5. פורס את המחצלאות.

וננסה להתבונן בדברים. הדבר הראשון הוא ההתגייסות של יהושע לאפשר למשה, רבן של ישראל, ללמוד תורה מפי הגבורה ללא טרדות. יהושע היה משרת ומשמש: השירות והשימוש הם מסירות הנפש למטרה הגדולה – הורדת התורה לעם ישראל והנהגת העם. והדבר העיקרי הוא התשוקה האדירה להבין את התורה שמלמד משה – 'גדולה שימושה יותר מלימודה' – הלימוד הגדול בראיית ההכרעות וההנהגות בפועל, בחיי היום יום, בכל המצבים, של משה רבנו מתוך הרצון העצום ללמוד ולספוג ממשה. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"-  השימוש הוא הלימוד הטוב ביותר: "…הלימוד היינו השומע את ההלכות והשימוש היינו הלומד מהתנהגות כמו שמצינו שהלכו התלמידים לבית הכנסת לראות התנהגות רבם וכן הניחו עצמם תחת המטה וכשאמר לו עד כאן העזת פניך השיב תורה היא וללמוד אני צריך ולימוד כזה נשרש בלב הרואה וגדולה מלמוד ע"י שמועה, כן ראיתי בשם הגאון החסיד מווילנא" (מהר"ץ חיות). לראות את התורה החיה משה, בתנועותיו ודיבוריו – לזה השתוקק יהושע.

כשאדם גדול כיהושע, שהיה מנשיאי ישראל וראשי העדה, משמש ומשרת את משה, זה עוזר ומסייע לקבע בלב העם את כבודו ומעמדו של משה. וזהו הדבר השני – שיהושע היה חולק כבוד למשה – שזו גם נתינת העוז והעוצמה למשה ללמד תורה ולהנהיג את העם.

הדבר השלישי הוא ההתמדה בבית המדרש לצורך קניית התורה, והאחריות העצומה לא לפספס שום דבר מתורת משה. המדרש מבאר מדוע התורה נמשלה לתאנה: "למה נמשלה תורה לתאנה? שרוב האילנות הזית והגפן והתמרה נלקטין באחד, והתאנה נלקטה מעט מעט, וכך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים". התורה נקנית בהתמדה עצומה, יום אחר יום. לא שנה ושתים, אלא אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה. החפץ חיים (שסבי היה מחבב מאוד את דבריו) כתב בספרו תורה אור בעניין ההתמדה (עמ' סג-סד):

"כמו שאמרו 'פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, זקנים שבאותו הדור אומרים אוי לנו מאותה בושה, אוי לנו מאותה כלימה'… בושה מפני גדול שבמעלה שאין לו ערך אליו והוא מתבייש מרוממות מדרגתו… אבל עניין הכלימה הוא חרפה שהאדם נכלם מדבר שהוא פשע בעצמו במעשיו המקולקלים או שלא השיג אותה המעלה שהיה יכול להשיג בעצלותו, וזהו שאמרו שנגד פני משה היו מתביישים… אבל מפני יהושע שהיה קרוב למדריגתם וזכה להאיר פניו כפני לבנה, על ידי שימושו ששמש את משה רבנו… ולא מש מתוך אוהלו של תורה היו נכלמים, שהלא במדרגתם היה וגם הם היה בידם לזכות לכבוד הזה, וכן יקרה לכל אדם אם יתעצל מלעמול בתורה בכל כוחו וע"י עצלותו יהיה נשאר ריק מחלקי התורה שהיה בידו להשיגה…".

הדברים הרביעי והחמישי הם המאמץ הגדול, שירבו התלמידים הלומדים את תורת משה. יהושע מסדר ספסלים ופורס מחצלאות, ובעצם לוקח אחריות על קליטת התורה של העם. הספסלים הם כדי לאפשר לנכבדי העם וזקניו לקבל מקום של כבוד, כי בואם לבית המדרש נותן את הכבוד לתורת משה, ואחריהם נמשכים כל העם. וסידור המחצלאות הוא הכנת המקום הטוב והנוח להמוני העם, שלא יצטרכו לשבת על הקרקע.

כדי להיות מנהיג צריך אחריות ומסירות: אחריות ללימוד התורה באופן הטוב והשלם ביותר, אחריות על העברת התורה וכבודה, מסירות וויתור על הכבוד האישי בשביל ההנהגה – אלו התכונות של המנהיג, זה מה שנדרש מאיתנו.

יהי רצון שכל אחד בהנהגתו, ייקח אחריות במסירות, יהיה מסור לאידאלים, להעברת המסורת והתורה.

אודות הרב גור גלון

הרב גור גלון, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה. למד שנתיים בישיבת בית אל ולאחר מכן עבר לישיבת הר ברכה. את שירותו הסדיר עשה במסגרת ההסדר כלוחם בחטיבת הנח"ל. הרב גור מוסר בישיבה שיעורי אמונה מכתבי הרב קוק, כתבי מהר"ל, רמח"ל, חסידות ופרשת שבוע. הרב גור מלמד גם בכולל של התושבים בהר ברכה, דף יומי, הלכה ופרשת שבוע.