בפרשיות הפותחות את ספר במדבר אנו מוצאים הדגשה מיוחדת של שבט לוי: בפרשת במדבר, הלויים נמנים בנפרד מכל העם – "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל"; בסוף פרשת במדבר ותחילת פרשת נשא יש פירוט של תפקידי המשפחות השונות של שבט לוי, ובסופה תרומת העגלות – התרומה המיוחדת של נשיאי כל ישראל – ניתנת ללויים; בפרשת בהעלותך, נלמד על תהליך ההקדשה של הלויים – "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם…והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל והיו לי הלוים".
ננסה היום לעמוד על עניינם המיוחד של הלויים.
השם 'לוי', עניינו חיבור ונאמנות, כך אנו מוצאים שאומרת לאה: "ותהר עוד ותלד בן, ותאמר עתה הפעם ילווה אישי אליי כי ילדתי לו שלושה בנים, על כן קרא שמו לוי". עד עכשיו יכלה לאה להרים את שני ילדיה, ילד אחד בכל יד, אך כעת שיש שלושה ילדים יצטרך יעקב להתלוות ללאה, להיות עמה. לוי הוא המחבר בין יעקב ללאה, ולדורות לוי הוא המחבר הגדול בין ישראל לקב"ה, בין שמים וארץ: משה הלוי הוא המוריד את התורה לישראל, והלווים תפקידם לחבר את העם לקדושה ולתורה.
הלויים הם המחוברים והמחברים באופן קבוע ורציף את העם לקב"ה, הם אלו ששומרים את השבת גם במצרים, הם אלו שלא נופלים בחטא העגל, והם המלים את בניהם במדבר כשכל העם לא מלים. הלויים הם הנאמנים הגדולים, כמו שאומר משה רבנו: "וללוי אמר…כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל…" – הם השומרים הגדולים על הקודש בעם ישראל, על הקשר בין הקב"ה לעם ישראל.
וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל בעניין זה (אוה"ק ג רא):
"העבודה של המשמעת הפשוטה, שהצד התחתיתי שלה הוא דרוש וקבל שכר, והיא הולכת ומתעלה בדרכה, זאת היא עבודת הלויים, כי שכר הוא להם חלף עבודתם. כשהיא מתעלה אין עיניה נטויות אל השכר, אבל סוף ענינה היא משמעת פשוטה ותמימה. אנשי הרוח, אשר בידם נתונים המפתחות של אוצר החיים הלזה, הם הנם כל העובדים בקודש, המזכירים את ד', בתורה, במוסר, בהוראה ישרה, בהלכה והגדה. אותם המושפעים מהם, מושפעים הם משפעת התורה. המתגלה על פיהם, בתור צינור ומעבר הגון. המקשיבים זוכים במשמעתם הברה, והם מזכים את מזכיהם גם כן, בדרך שכר שחלף העבודה. זהו יחש לויי, שומר השערים מבחוץ, ומרים קול בשיר וזמרה".
הלויים הם חיילים נאמנים, מסורים וקבועים, הם השומרים העומדים על משמרתם לילה ויום, הם המשמיעים את קול הקודש בשירתם.
בתוך התפקיד הכללי של הלויים אנו מוצאים פירוט לשלושה סוגים שונים של עבודות (שהתחלקו לשלוש המשפחות). מו"ר הרב אליעזר מלמד שליט"א אמר בעניין זה את הדברים הבאים (חלק מהדברים הם ציטוט וחלק כתיבה שלי):
שלוש משפחות הלוויים
התורה מאריכה בתיאור שלוש משפחות שבט הלוי – גרשון, קהת ומררי, ועבודתם בנשיאת המשכן. אין זאת אלא שתפקידם בשמירת המשכן והמקדש חשוב מאוד. וכיוון שכך, יש בו גם בניין אב (מודל) לכל עבודתנו בעולם.
קהת
תפקידם של בני קהת הוא נשיאת כלי הקודש עצמם. דבר זה מבטא את התפקיד הגדול של העברת התורה עצמה, את המצווה הגדולה ללמד את התורה, ואכן בני לוי היו מלמדי התורה וראשי שבט קהת זכו להיות כוהנים, שהיו גדולי מעבירי התורה, בכל הדורות.
יש אנשי קודש בעם ישראל שתפקידם ללמד את התורה. המורים והרבנים נושאים היום את תפקיד זה.
גרשון
בני גרשון נשאו את המעטפת של המשכן – יריעות המשכן, האוהל והמכסה וקלעי החצר. גם למעטפת יש חשיבות רבה. אמנם עיקר העיסוק הוא במה שבפנים, בכלים, אבל כל הכלים מקבלים את ההשראה שלהם ממה שמקיף אותם. יריעות המשכן היו יפות במיוחד, לבטא את מה שמעבר להשגתנו אבל חופף ומקיף אותנו ומעניק לנו השראה.
אחד התפקידים של הלוויים היה לשיר ולנגן בעת הקרבת הקרבנות. השירה יוצרת את שאר הרוח וההשראה, את האווירה.
יש אנשים שזהו תפקידם, לרומם וליצור אווירה, האומנים, שבהם הסופרים והמשוררים, הזמרים והשחקנים, הציירים וכל שאר היוצרים, זהו תפקידם ליצור אווירה של קדושה, אווירה של אידאליסטיות.
מררי
לבני מררי נותרה העבודה הקשה, לשאת את קרשי המשכן ואדניהם ואת עמודי החצר ואדניהם. הקרשים והאדנים היו כבדים מאוד. אמנם ניתנו למררי ארבע עגלות לסייע להם בעבודתם, אבל כיוון שהעגלות היו קטנות יחסית, נראה שסיוע זה היה מועט, ואת רוב המשא הם היו צריכים לשאת על כתפיהם בכל הדרכים הקשות והמפרכות של המדבר.
לכאורה מסכנים היו בני מררי. גם שמם רומז לכך, לשון מרירות. עבודתם לכאורה אינה מתגמלת. הכלים החשובים היו בידי משפחת קהת. היריעות היפות, היו בידי משפחת גרשון. ואילו לבני מררי נותר לשאת את הקרשים הכבדים, שאף אחד כמעט לא ראה, שכן היריעות הסתירו את הקרשים מעיני כל העומדים מחוץ למשכן, ורק הכוהנים המעטים שנכנסו למשכן כדי לעשות את עבודתם בכלים שנשאו בני קהת, יכלו לראות את הקרשים שבני מררי נשאו בזעת אפם. אולם הקרשים הם שהעמידו את המשכן. הם העמודים שעליהם הכול עומד.
בני מררי מייצגים את כל אותם אנשים שנראים לכאורה פשוטים, אבל עליהם העולם עומד. הם מוכנים לעשות את העבודה הקשה והשחורה. את התהילה לכאורה קוטפים אחרים, אבל בלעדיהם לא היה דבר.
אנשי מררי, הם האנשים הקמים יום יום לעבודתם במסירות ומשכימים ומעריבים לבית הכנסת, הם אלה שמגיעים באופן קבוע לשיעורי התורה, הם אינם אלה שמעבירים את השיעור, אולי גם לא אלה ששואלים את השאלות הטובות ביותר, ומביעים את דעתם תוך כדי השיעור, אבל הם האנשים הקבועים, שעליהם המניין והשיעור עומד.
שלושה סוגים של יהודים בבית הכנסת
הקהתים הם אלה שזוכים להתפלל בריכוז מלא, תוך שימת לב לכל מילה. הם אלה שאומרים את הדרשות והם שפוסקים הלכות. הגרשונים זוכים לכוונה והתרגשות רבה בתפילה, הם אלה ששרים בכיסופים ובדבקות. ובני מררי לא מצליחים להתרכז כל כך במילות התפילה, גם השירה לא מרגשת אותם כל כך. ואף על פי כן הם באים ומתייצבים יום יום לתפילה ואומרים את כל מה שצריך. לפעמים זה קשה להם מאוד, מחשבתם נודדת לכל מיני כיוונים והם לא מצליחים להתרכז, אבל הם נאמנים לה' אלוקיהם ומקיימים את חובתם. עליהם העולם עומד.
אם צריך לשלם מיסים לבית הכנסת – הם משלמים ראשונים. אם צריך לנקות את בית הכנסת – ינקו, אם צריך להחזיר סידורים ולסדר את הספסלים – יתנדבו. אם צריך מי שיתנדב להכין תה ללומדים בלילה – יכינו תה, אם צריך לקום ראשון כדי לפתוח את בית הכנסת – יקומו. למטה הם נראים קטנים, אבל למעלה הם גדולים. הם מבטאים את האמונה ששורשה מעבר לכל ההבנות של בני קהת, ומעבר לכל ההרגשות של בני גרשון.
עליונים למטה תחתונים למעלה
על כגון זה אמרו חכמים (פסחים נ, א) שבעולם הבא הכול הפוך – "עליונים למטה ותחתונים למעלה". כי בעולם הזה מודדים את האנשים על פי ההישגים שלהם, אולם בעולם האמת מודדים את האנשים לפי מידת המאמץ והמסירות. וכך היא האמת, שכן ההישגים בעולם הזה תלויים במידה רבה בעזרת ה', אולם המאמץ הוא בידי האדם.
בני מררי הם יראי שמיים וענוותנים, והיראה היא ראש לחוכמה, שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא, י), והענווה עוד למעלה מזה, שנאמר: "עקב ענוה יראת ה'" (משלי כב, ד). הרי שיראת ה' שהיא ראש לחכמה, היא העקב של הענווה (שהש"ר א, ט).
בכל אדם קיימים שלושת החלקים
גם בכל אדם קיימים שלושת הצדדים הללו. בכל עבודה יש פעמים שהוא מצליח להבין דברים בעלי משמעות, ואז הוא שמח בבחינת קהת. ולפעמים הוא זוכה להתעוררות רגשית, ואז הוא שמח בבחינת גרשון. ורוב הזמן הוא צריך לעשות את העבודה הקשה, הוא אינו חש שמחה בעת שהוא מבצע את העבודה השחורה, ואז הוא בבחינת מררי. אבל לטווח ארוך, דווקא מהעבודה הקשה האדם זוכה לסיפוק מרבי.
לעיתים כבר לא נותר כוח לאדם להיות מררי, ואז הוא נעשה כזקן ומתחיל לאבד גובה. אם לא יתעשת – יתמוטט. בלא עמודים, גם המשכן המקודש ביותר יקרוס.
בלא מררי הכול מתמוטט
בכל חברה, מפעל, משפחה וקהילה, יש את שלושת סוגי האנשים הללו. אנשי קהת מגדירים את התוכן, אנשי גרשון נותנים את הרוח והרגש, ואנשי מררי נושאים על כתפיהם את עול המערכת עצמה. בלעדיהם המערכת תקרוס.
הטיפול בילדים
לאמא שמטפלת בילדיה יש בוודאי רגעים של הבנה עמוקה עם ילדיה (קהת), ויש גם רגעים של רגש קסום (גרשון). אבל רוב הזמן הטיפול הוא שגרתי ותובעני, בלי הבנה או הרגשה מיוחדת (מררי). אבל הטיפול הזה הוא העיקר, הוא זה שמבטא את האהבה והאחריות כלפי הילדים. אותו הילדים זוכרים לעד ועליו הם מתרפקים ברגעים הקשים של חייהם, גם בהיותם זקנים. בלי טיפול זה הילדים יגדלו פרא, וכל התובנות וההרגשות של הוריהם לא יועילו – הם ישנאו את הוריהם ואת עצמם.
וזה עניינם המיוחד של בני מררי, שצריכים לסחוב על גבם את הקרשים, ונראה כאילו אין במעשיהם פאר והדר, אבל הם מעמידי הארץ, מתקני העולם. עתה שהעולם עוד לא מתוקן חייהם נראים מרירים, אבל לעתיד לבוא יראו כולם שכל הברכה והשמחה באה על ידם.