למה אוכלים מצה בליל הסדר

בליל מכת בכורות, נצטוו עם ישראל לאכול יחד עם קרבן הפסח מצות ומרורים[1]: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

ועל כן נצטווינו בכל שנה לאכול מצות בשבעת ימי חג הפסח, שנאמר[2]: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ".

הנימוק המובא בהגדה של פסח לאכילת המצות הוא שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם".

והדבר מבוסס על הפסוק[3]: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם".

אמנם על כך מתעוררות מספר קושיות:

  1. אם סיבת אכילת המצה בליל הסדר, ובפסח בכלל, היא רק משום שלא הספיק בצקם להחמיץ, מדוע נצטוו לאכול מצות עוד קודם לכן, עם קרבן הפסח? לא מסתבר לומר שהם אכן אכלו את המצה עם קרבן הפסח ללא סיבה, ורק למפרע התבררה להם הסיבה.
  2. אם הסיבה שעשו מצות היא משום שגורשו ממצרים במפתיע ולא הספיקו להתפיח את הבצק כפי שתכננו, למה לא עשו זאת כשהגיעו לסוכות, היכן שאפו את הבצק? הרי שם המצרים כבר לא דחקו בהם, ויכלו להתפיח שם את הבצק ולאפותו חצץ!
  3. הסיומת: "וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" לכאורה לא קשורה לתחילת הפסוק. ומה עניינה כאן?

לאור קושיות אלו, ניתן להציע פירוש נוסף לטעם מצוות אכילת המצה בליל הסדר, שמיישב בטוב טעם את הקושיות הללו:

אכילת המצה כחלק מה'תפאורה' של ליל הסדר

כאשר אנו מתבוננים בהדרכת התורה כיצד יש לקיים את מצוות אכילת קרבן הפסח, ניתן בנקל לזהות שהתורה מעוניינת ליצור אווירה של יציאה חפוזה לדרך ארוכה[4]: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'".

  • ראשית, יש לאכול את הפסח צלוי דווקא, וללא חיתוך לאברים, שכך היא הדרך המהירה ביותר להכין בשר.
  • כמו כן, נאסר עליהם להשאיר מהבשר עד הבוקר, אלא עליהם לסיים את אכילתו בזריזות.
  • בנוסף לכך, יש לאכול את הבשר כאשר המתניים כבר חגורים, כדרכם של הולכי דרכים שאוזרים מותניהם לפני שיוצאים לדרך[5].
  • יתר על כן, יש לאכול את הבשר כאשר נעליים לרגלי אוכלי הפסח, מה שמעיד על הכנתם להליכה לדרך ארוכה, שכן בעבר רבים מהאנשים לא היו רגילים לנעול נעליים אלא כאשר היו הולכים לדרך ארוכה, שעשויה לפצוע את רגליהם. כי השימוש התדיר בנעל היה מבלה אותה במהירות.
  • יתר על כן, נדרש מהם בעת האכילה לאחוז במקל ההליכה על אף אי הנוחות שבדבר, עובדה המעידה על מוּכנוּת מלאה ליציאה לדרך ברגע שהדבר יידרש.
  • ולבסוף, התורה מצווה מפורשות שיש לאכול את הפסח בחיפזון.

בהתאם לכל ה'תפאורה' הזו, יש להבין גם את עניינה ומטרתה של אכילת המצה עם קרבן הפסח באופן דומה: המצה גם היא מבטאת זריזות וחפזה, משום שהיא נערכת ונאפית בזריזות. הלישה שלה מהירה משום שלא מתפיחים אותה, גם לא משקיעים בעריכתה, אלא משטחים אותה במהירות ומכניסים לתנור. גם זמן אפייתה קצר, משום שאין בה חלל ונפח.

ואכן מצאנו בכמה מקומות במקרא, שכאשר נדרש להכין לחם בחפזה, הכינו מצות (שנקראות לעתים 'עוגות' משום שכדי להכינן עורכים את הבצק בצורת עיגול משוטח, ולקמן נתייחס לכך):

כך נאמר ביחס לאברהם שהורה לשרה למהר ולהכין עוגות עבור האורחים[6]: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת".

וכן בלוט נאמר שהכין לאורחיו מצות כדי שלא ימתינו עד התפחת ואפיית הלחם[7]: "וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ".

וכן כאשר גדעון  פוגש במלאך, הוא מבקש ממנו שימתין לו עד שיכין עבורו מנחה, ומזדרז להכין לו מצות[8]: "אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ: וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ".

וכן במעשה בעלת האוב[9]: "וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת".

נמצא שהמצה מבטאת אף היא את הזריזות היתירה שבה נצטוו ישראל להכין ולאכול את קרבן הפסח, שלא רק את הבשר יש להכין במהירות, אלא אף את הלחם שעימו הוא נאכל יש להכין בזריזות. ובכך באה הקושיה הראשונה על יישובה.

המצה כביטוי לנכונות להליכה ממושכת במדבר

אולם לא רק ביטוי לזריזות וחיפזון קיים במצה, אלא גם ביטוי לנכונות של עם ישראל ללכת אחרי ה' במדבר, בארץ לא זרועה. שהרי המצה היא מאכל שאותו אוכלים אנשים המעוניינים לשמר את הלחם למשך זמן רב מבלי שיתקלקל. שכן ככל שהלחם דק יותר, הוא מתייבש יותר בתנור, וכך אורך 'חיי המדף' שלו גדלים, שאינו מתעפש.

יסוד זה מתקשר לשאלה השניה בה פתחנו: למה עם ישראל אפו את בצקם מצות אחרי שכבר הגיעו לסוכות? אם תכננו להכין לחם חמץ, מדוע לא התפיחו את העיסה בסוכות ואפו אותה שם כחמץ?

אך אם אנו מבינים שעם ישראל למעשה התכוונו להכין את הבצק כמצות, כדי שישתמרו זמן רב במדבר שאליו הם יוצאים כעת, מובן למה אפו מצות בסוכות, ולא התפיחו שם את הבצק.

כעת ניתן גם להבין מדוע מדגישה התורה שהם אפו 'עוגות מצות', שכן מצות אפשר לאפות גם באופן שיהיה להן נפח, כפי שמצאנו ביחס ללחמים הבאים עם קרבן התודה, שציוותה התורה[10] שחלקם יהיו 'חלות מצות', כלומר מצות עם חלל, וחלקם 'רקיקי מצות', כלומר מצות שטוחות ללא נפח. העוגה היא מצה שלצורך הכנתה יוצרים מהבצק צורת עיגול[11] על ידי שיטוחו, וכך ניתן לאפותו בזריזות. כפי שראינו לעיל ביחס לשרה שאפתה עוגות לאורחים.

גם הקושיה השלישית שהקשנו בתחילת הדברים מיושבת על פי זה, שכן במילים 'וגם צידה לא עשו להם', התורה מנמקת מדוע אפו את הבצק דווקא כמצות. מאחר ועם ישראל לא ידעו מראש על מועד יציאתם ממצרים, לא היה להם פנאי להכין לעצמם צידה לדרך, דהיינו פירות מיובשים או מאכלים ממולחים שמשתמרים זמן רב וניתן לאוכלם למשך תקופה במדבר (כפי שהיתה דרכם של ספנים שיוצאים להפלגות של חודשים ארוכים, שניזונים ממאכלים ממולחים, ומכאן שמם: 'מלּחים'). לכן הם היו צריכים להכין כמות גדולה של מצות, כדי שיהיה להם מה לאכול במדבר. ובאמצע הכנת המצות המצרים גרשו אותם ממצרים, והם נאלצו לשים את בצקם על שכמם, ולהמשיך את אפיית הבצק בסוכות.

בדרך דרוש ניתן לבאר גם את המשפט מההגדה באופן שיתאים ליסוד זה. שכוונת המילים: "עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם", היא לא כפי שעשוי להיראות במבט ראשון, שעם ישראל ניסו להחמיץ את הבצק אך לא עלה בידם הדבר משום שלפתע גורשו ממצרים, אלא שהואיל וכל היציאה ממצרים היתה במפתיע, שנגלה עלינו ה' והודיע אותנו על הגאולה ממצרים, לכן לא היה סיפק בידינו להחמיץ את הבצק לכדי לחם, והיה עלינו לאפותו מצות כדי להתקיים במדבר.[12]

המצה והמרור כביטוי לעינוי ולמרירות שלפני החירות

נימוק נוסף לאכילת המצה עם קרבן הפסח והמרור בליל מכת בכורות, ניתן ללמוד מהפסוק בספר דברים המבאר את סיבת אכילת המצה במשך כל ימי חג המצות: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".

למדנו מפסוק זה שלושה דברים:

  1. המצה היא לחם עוני. כלומר לחם שאכלו עם ישראל בהיותם מעונים על ידי המצרים. מכיוון שאדם שנתון לעינוי מתמיד ועבודת פרך, אינו יכול להרשות לעצמו להתפנק באכילת לחם שעשוי להתקלקל תוך ימים ספורים, ועליו להכין לעצמו לחם שניתן לשומרו זמן רב. וכך אם יש צורך לצמצם באכילת יום אחד כדי לשמור לימים הבאים, הלחם לא יתקלקל בינתיים. כך היא דרכו של עני, וכך היא דרכו של אדם שנתון לעבדות קשה[13]. בעניין זה דומה המצה למרור, ששניהם נועדו להזכיר את ימי השעבוד, המרירות והעינוי, שמצרים העבידו את ישראל. ומתוך כך חשיבות הגאולה מודגשת.
  2. אכילת המצה בפסח מבטאת את החיפזון שנחפזו עם ישראל לצאת ממצרים, ויסוד זה הובהר לעיל, שהואיל ונודע לעם ישראל על יציאתם ממצרים בסמוך ליציאה, לא הספיקו להכין להם צידה ונאלצו לאכול מצות. בנוסף לכך, מצה היא מאפה שנעשה במהירות, לכן אכילתה מבטאת חיפזון וזריזות וכשם שאכילת קרבן הפסח הצלוי, שנעשה במהירות יחסית, מבטאת זריזות.
  3. אכילת המצה בשבעת ימי חג המצות נועדה להזכיר לנו את החיפזון שבו הוציאנו ה' ממצרים, ולא רק משום שהמצה, בדרך הכנתה, מבטאת זריזות, אלא גם משום שהיא 'לחם עוני'. כלומר, באכילת המצה, לחם העוני, המזכירה את השעבוד ממנו סבלנו במשך שנים כה רבות, אנו מבליטים את היציאה החפוזה לחירות מיידית מעבדות של שנים כה רבות.

[1] שמות יב, ח.

[2] שם טו.

[3] שם לט.

[4] שם ט-יא.

[5] עי' מלכים א' יח, מו; מלכים ב' ד, כט, ועוד.

[6] בראשית יח, ו.

[7] שם יט, ג.

[8] שופטים ו, יח-יט.

[9] שמואל א' כח, כד.

[10] "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן" (ויקרא ז, יב).

[11] 'עוגה' היא מלשון עיגול. כמו: "עג עוגה ועמד בתוכה" (משנה תענית ?, ?).

[12] יש לזכור שפשט דברי ההגדה הללו אינו תואם גם את דברי המפרשים הסוברים שאכילת חמץ נאסרה על עם ישראל למשך יום אחד או שבעה ימים גם בפסח מצרים, ועל פי זה הם מסרסים את הפסוק ומבארים שאכן עם ישראל התכוונו להכין מצות מלכתחילה, ומה שכתוב "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" הכוונה שלא יכלו להתמהמה להכין צידה, ולכן "גם צידה לא עשו להם". עי' למשל בפירוש הדר זקנים וריב"א על שמות יב, לט. וזה שלא כדברי בעל ההגדה.

[13] יש אומרים שכאשר עבדו ישראל בפרך לא היה להם פנאי להחמיץ עיסותיהם, כי הנוגשים האיצו בהם לעבוד (ספורנו על דברים טז, ג).

כתבות נוספות באתר:

מפגש בר מצווה לבוגרים

בוגר יקר, חוגגים השנה בר-מצווה לבן? הישיבה מזמינה אתכם עם חתן בר המצווה ליום של לימוד וחוויה לקראת קבלת עול מצוות. ביום

הרב גור

פרשת תולדות – ולאֹם מלאֹם יאמץ

בפרשת השבוע מתייצבים לנגד עינינו שני בנים, עשיו ויעקב – שני אנשים גדולים מאד, נכדים לגדול בענקים, בנים לזוג הקדוש והמופלא יצחק

דילוג לתוכן