פרשת וארא – נקמת דם עבדיך

התחלתי לכתוב את דבר התורה השבועי ביום רביעי בערב. תוך כתיבת הדברים הגיעה השמועה על פיגוע ירי בסמוך אלינו ליד חוות גלעד, וכמה דקות אחר כך, הגיעה הבקשה להתפלל לרפואת הרב רזיאל בן אילנה שבח, אחיו של אחד מבחירי הרמי"ם בישיבה, הרב בראל שבח. מיד פסקתי מהכתיבה והתחלתי להתפלל בכאב ובדאגה, עד שקיבלנו את הבשורה הכואבת על מותו של הרב רזיאל. נזכרתי בחיוכו המאיר, בנעימות בהלכותיו, ויהיו הדברים שנכתבים כאן בכאב לעילוי נשמתו. ה' יקום דמו.
המכה הראשונה שניתכת על מצרים היא הפיכת המים לדם, זהו גם האות האחרון שניתן למשה בכדי להוכיח לעם ישראל שה' שלחו: "והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת". מה האמירה האלוקית אלינו בהפיכת מי היאור לדם? מה האמירה למצרים ולעולם כולו בהפיכת מי היאור לדם?
מדרש לקח טוב (תהילים עח מג) כותב: "לפי ששפכו דמם כמים 'נהפכו לדם יאוריהם'". יש כאן אמירה אלוקית, שמתחילה באמירה פנימית לעם ישראל: דמכם הנשפך כמים איננו הפקר. המצרים המנצלים את כוח הטבע, החיים בזכות היאור, ומכוחו מעיזים לשפוך את דמכם – דמם ישפך, כוחם יהפוך להם לרועץ, יאורם יהפך להם לדם.
כך מבאר הכלי יקר את הסיבה מדוע ישראל יאמינו לאות השלישי אחרי שלא האמינו לשני האותות הראשונים:
"והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, כי יאמרו הלא הבטיח ה' את אברהם לאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ומה האות כי ידין בגוים מלא גויות, על זה אמר ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה וגו' והיו לדם ביבשת, וידוע שמכת היאור הוא מכת אלהי מצרים כי היו כולם מאמינים בו…וכל מצרים לוקים כשהיאור לוקה כי כל הצלחתם תלויה ביאור, ומכת היאור מופת גדול על שישלח ה' בהם עברה וזעם וצרה בהם ובאלהיהם וכן היתה מכה ראשונה ביאור, וזה היתה התחלה לנפילתם על ידי שנהפך היאור לדם, וכן מכה אחרונה היה במי ים סוף, ואחר שיראו כל המופתים הללו יהיו בטוחים שמאשפות ירים אביון בביטול הסיבה והמסובב ובקיום הבטחת וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי"
עם ישראל מצפים לכך שדמם ינקם. זהו הצדק. זה התיקון. זה חלק מגאולתם של ישראל. זו הבטחת הנביאים. כך היה בגאולה ראשונה וכך יהיה בגאולתנו האחרונה. דם יהודי איננו הפקר.
אין כאן שנאה לשם השנאה. יש כאן תיקון. יש כאן דין וצדק. יש כאן ניקוי העולם ממי שמקלקל והורס. וזה מה שמחכים ישראל לשמוע, שדמם שנשפך כמים איננו לחינם, אלא הוא יביא לנקמה, הוא יביא לתיקון. דמם יביא לגאולה!
הנביא יחזקאל מתאר שיש שתי רמות של שופכי דמים, יש הרוצחים ומתביישים במעשיהם, ויש רוצחים שהדם זו תרבותם. הם לא מתביישים בדם שהם שופכים, להיפך, כיכרות ורחובות נקראם על שם רוצחים: "כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר". הדם לא מכוסה, להיפך הוא מושם על סלע גבוה הוא מושא לגאווה ושמחה, וההבטחה האלוקית, שגם הנקמה לא תשכח, הדם לא יכוסה ויטוייח: "להעלות חמה לנקם נקם נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות"!
כדברי הרד"ק:
"כאילו על שן סלע שמתהו במקום גבוה שלא יוכל להתכסאות והמשל כל כך הרבו שפיכות דם נקי עד שלא יתכן לסלוח ולהיות כנעלם אותו העון מלפני האל יתברך אלא גלוי ועומד הוא לפניו לנקום נקם מהם".
ואנו זועקים לקב"ה:
"למה יאמרו הגויים איה אלהיהם יודע בגויים בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך… והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך אדני, ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדר ודר נספר תהלתך".
אבל אינני יכול לעצור כאן. אמנם הנקמה האלוקית תבוא בקרוב, כפי שהתקיימו כל נבואות הגאולה, אבל אנו צריכים להיות שותפים. לא לחינם לפני שמדבר משה עם פרעה הוא מדבר עם עם ישראל. הגאולה צריכה להתחיל מתוכנו, ובייחוד בדורנו, בגאולה האחרונה, כפי שדרשו על הפסוק בפרשתנו: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים". וכי מה יש לדבר אל בני ישראל? יש כאן עיקרון יסודי שתהליך הגאולה איננו מתחיל מבחוץ אלא מבפנים, צריך לצוות על הגאולה לא רק את פרעה, אלא גם את בני ישראל. על ישראל לרצות בה, להתרומם אליה ולהיות ראויים אליה.
אנו כמדינה חייבים לתבוע נקמה, חייבים שדם יהודי לא יהיה הפקר ושיגבה מחיר גבוה מאד מהרוצחים ומתומכיהם.
הנצי"ב מדגיש שהאות של הפיכת המים לדם, לא פונה רק אל המצרים אלא גם אל ישראל, ותובע מישראל להיות שותפים לתהליך הגאולה:
"אבל לדעתי כל המאמר 'והיו המים אשר תקח מן היאור' מיותר, והיה די לאמר 'ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו לדם ביבשת', אלא בא ללמד שלא נימא דרק הלקיחה ראשונה יהיה כן, אלא בכל שעה שיבקשו ממשה לנסות עוד הפעם או הרבה פעמים הכל יהיה כן שיהיו לדם. ובא להורות בזה שלא רק בגאולה זו תבוא לרועץ למי שאינו זוכה לה, אלא כך יהיה לדורות שכל גאולה מן הצרה הבאה להכלל, מי שאינו זוכה לה מצד איזה חטא המביא לכך, כגון שאינו משתתף עצמו בצרת הכלל, וכדומה, אזי בבוא עת הישועה מתהפכת לאותם אנשים לרועץ, כמו ביאת ישראל לארץ היה לאותם שלא זכו לה סיבה שימותו, וכן אצל השליש מלכים ב' ז', ועוד הרבה. והנה משונה הלשון של האות השלישי מהאות השני, דשם לא כתיב והיה אם לא יאמינו וגו' תחלה אלא בסוף, וכאן להיפך, והיינו כמש"כ דשם בא האות כדי שיאמינו, והאות השלישי לא בא כדי להאמין אלא להודיע להמתחכמים הרבה, כמו שאין ראוי להיות כפתי מאמין לכל דבר, כך אין ראוי להיות מתחכם יותר מדי בלי להאמין".
יהי רצון שנראה בקרוב את 'נקמת דם עבדיך השפוך', ובבניין הארץ, ירושלים והמקדש ננוחם!