פרשת השבוע עוסקת בעניין מרכזי וחשוב מאד, עניין שאליו יש להתייחס בכובד ראש, עניין שכל הקללות הנוראיות המוזכרות בפרשתנו באו בגללו, שפי שאומר הפסוק: "ובאו עליך כל-הקללות האלה, ורדפוך והשיגוך, עד, הישמדך, כי-לא שמעת, בקול יהוה אלוהיך–לשמור מצוותיו וחוקותיו, אשר ציווך, והיו בך, לאות ולמופת; ובזרעך, עד-עולם, תחת, אשר לא-עבדת את-ה' אלוקיך, בשמחה, ובטוב לבב–מרוב, כול", והוא עניין השמחה.
הפרשה פותחת בלשון שמחה 'והיה כי תבוא אל הארץ…', וכפי שמעיר האור חיים הקדוש 'שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ', וממשיכה להורות לנו שהשיא של השמחה בארץ היא במצוות הביכורים, אחרי סקירת כל קורות עם ישראל עד לרגע הבאת הפרי הוא – "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך".
אולם יש לדעת שאי אפשר לצוות על שמחה שהרי שמחה היא מתעוררת מאליה, פורצת שיש לה את הקרקע המתאימה, הניסיונות לייצר שמחה, במקום לנסות להבין מה יגרום לה להיות, מובילים לכל מיני קיצורי דרך על מנת לשמוח (אלכוהול , סמים וכו').
מעיון בפרשה עולה שהמצע והקרקע שממנה צומחת השמחה היא הכרת הטוב, כשמתבוננים בטוב והחסד שמעניק לנו הקב"ה לא יתכן שאדם לא יוקיר ויכיר את הטובה, וממילא ישמח משמחה גדולה.
וזהו גם תוכנו של מקרא הביכורים, שעניינו להוקיר ולהכיר את הטובה כפי שכותב רש"י 'ואמרת אליו' – שאינך כפוי טובה".
וכן מבאר רש"י בסיבת הקללות לא שמחת 'בעוד שהיה לך כל טוב', היכולת לראות את הטוב, להבחין בחסד, להוקיר טובה, היא המעוררת שמחה, והאזהרה שמזהירה אותנו התורה היא לא להיות כפוי טובה.
אכן שמתבוננים בעשרת הדיברות מגלים שהדרישה והציווי האלוקי לקבל את הקב"ה כאלוה, כמנהיג היא מדין הכרת הטוב 'אנכי ה' אלוקיך', מדוע? 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים'.
עוד בולט הדבר מאד, כאשר לומדים את ההתייחסות האלוקית לאומות השונות, אנו מצווים: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם בדור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם! – על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים…לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" – ולכאורה יש לשאול, וכי כל העמים האחרים קידמו אותנו בלחם ובמים? מה החומרה הנוראה, שלא קידמו בלחם ובמים?
עונה הרמב"ן: והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפיכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה… על דרך הפשט טעם לא תדרוש שלומם וטובתם כאומר אע"פ שהם בני משפחתכם, ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק שדי אמו, לא תהיו אתם לו כאחים דורשי שלום וטובה, כי הם הפרו ברית אחווה ותהיה מופרת לעולם…" – אנחנו מצווים לא לצרף את העמונים והמואבים לעם ישראל, כי הם כפויי טובה, זו מידה כל כך נוראה, שמרחיקים אותם לעולם!
הדבר מתחדד עוד יותר, כאשר אנו רואים את היחס למצרים: "…לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" – המצרים ששיעבדו אותנו, העבידו אותנו בפרך – אבל 'לא תתעב' – כי אחרי הכול הייתם בארצם והם אירחו אתכם: "…וכן המצרים הרחיקם שלשה דורות מפני רשעם אשר עשו עמנו רעות רבות וצרות אבל לא יתעב אותם לעולם בעבור שהיינו גרים בארצם ונמלטנו עמהם בימי הרעב בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל".
אנו לא מוחקים את הטובה מפני הרעה, הטובה היא חשובה ומשמעותית, ולא נמחקת אם יש גם רע, העיקר היא הטובה.
זהו יסוד חשוב בעבודת ה', כדברי הרמח"ל במסילתו: "השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה. והוא מה שדוד מזהיר ואומר (תהילים ק'): "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה", ואומר (שם ס"ח): "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוהים וישישו בשמחה". ואמרו רבותינו ז"ל (שבת ל'): "אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה". ועל הפסוק שזכרנו למעלה, "עבדו את ה' בשמחה" אמרו במדרש (שוחר טוב): "אמר רבי איבו, כשתהיה עומד להתפלל, יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוהים, שאין כיוצא בו". כי זאת היא השמחה האמיתית, שיהיה לבו של האדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו ולעסוק בתורתו ובמצוותיו שהם השלמות האמיתי והיקר הנצחי. ואמר שלמה במשל החכמה (שיר השירים א'): "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך", כי כל מה שזוכה האדם לכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך, יותר תגדל בו השמחה ויהיה לבו שש בקרבו. ואומר (תהילים קמ"ט): "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם"…ומצינו שנתרעם הקדוש ברוך הוא על ישראל מפני שחסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר (דברים כח): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב".
בימי התשובה שאנו זוכים ושמחים להיות בהם, יעלו על לבבנו דברי הרב קוק זצ"ל באורות התשובה, שמקור הצער, הרוגז, העין הרעה על העולם מקורו בחטאי האדם, וככל שמרבה האדם בתשובה מרבה בשמחה:
"כל חטא מדאיב את הלב, מפני שהוא סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההויה כולה, ומתרפא הוא רק ע"י תשובה, שזורח עליו בה אור השפע העליון של האידיאליות אשר להוית המציאות, ובזה חוזרת ההשויה הכללית וההתאמה לההויה להופיע בתוכו, ושב ורפא לו. …ומפני זה אותם אשר נפשם רעה מיסודה, ושורש החטאים כולם מונח בדעותיהם, בשאיפתם ותכונת לבבם, הנם רעי-העין אשר העולם כולו נראה להם בצבע כ"כ שחור עד אין תכלית. הם הם המתרעמים על העולם ועל החיים, בעלי עציבו דטחול, אשר לעגם מכל ההויה הוא שחוק הכסיל, אשר לא ידע להבין כי טוב ד' לכל".
"מה הוא מקור הרוגזה של רשעים, מהו הקצף על העולם כולו, מה הוא יסוד העצבות המרה, האוכלת את הרוח ואת הבשר, הממלאת ארס את החיים, המצויים אצלם, מהיכן מקור משחת זה נמשך ? בבטחון פנימי ברור אנו משיבים על זה : ממקור הרשעה כל זה נובע, "מרשעים יצא רשע". חפשי הוא הרצון, ולהיות גבור ובן חורין אמיתי באו החיים. והרשעה השרויה בעמק הנשמה, כשהרצון איננו חפץ לעזבה, הרי היא סותרת את המשקל השוה של החיים, את היחש הישר שיש לנשמתו של האדם עם כל היש, עם כל ההויה כולה בכללותה ובפרטיותיה, והרוס ההרמוניה מכאובים רבים הוא מסבב, וכשהוא חודר אל הרוח, עצומים יסוריו שהם מתגלים בצורה של זועה, של קצפון, של חוצפא של קלון ויאוש. ולזאת קוראים הם הצדיקים אנשי הטוב והחסד, אנשי האושר של החיים, אל הרשעים האומללים : באו וחיו, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו, התעדנו על טוב ד' וראו חיים של עונג ושל אורה, של שלום ושל שלות השקט, של בטחון
ושל כבוד, "כטל מאת ד, כרביבים עלי עשב".
אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה שמחים חיינו שזכינו להיות עובדי ה' בארץ ה'.