חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

מחמם מים בגז בשבת

שלום יש לנו מחמם מים בגז שאנחנו מכבים לפני כניסת שבת מה קורה במקרה בו שוכחים לכבות אותו לפני שבת האם יהיה אסור שברז המים יהיה על מצב אחר מלבד קרים לגמרי? מה קורה אם הברז פתוח על חמים, ואז נזכרים שהמחמם לא כבוי. האם מותר לסגור את ברז המים (אני מניח שזה גורם לכיבוי להבה במחמם)

אם בכל פתיחה של מים חמים המחמם מתחיל לעבוד – מותר לפתוח רק קרים. אם פתחו את חמים – מותר לסגור בשינוי (פסיק רישא בתרי דרבנן).

אם אין כיבויו חשמלי אלא בעזרת ברזי גז, מותר לסוגרם בשבת.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 17:23:52

ברכות

שלום וברכה! האם יש לברך 'על המחיה' אחרי אכילת חטיף כמו 'כיף-כף'? מדובר בחטיף של 18.5 גרם, אבל נראה שהוא כן בנפח חצי ביצה. על גב החטיף מצוין ש75% זה שוקולד בלבד ו25% זה וופל שוקולד. כיצד ניתן לדעת האם אחוזי הדגן מתוך אותם 25% מגיעים לשמינית סה"כ מתוך המוצר? (והאם החישוב שעשיתי נכון בכלל?)

מכיוון שהשוקולד לא מעורב בתוך הקמח, אינו מצרף לשיעור כזית, ולכן רק אם אכל מהמזונות בלבד שיעור כזית יברך 'על המחיה', ואם לא אכל מהמזונות שיעור כזית, אבל מכלל החטיף אכל כזית יחד עם המזונות – יברך בורא נפשות.

כך מובא בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור:

שיעור ברכה אחרונה בעוגה ופשטידה

טז. עוגה בחושה שכמות הקמח מחמשת מיני דגן שבעיסה לפחות שמינית, כמו ברוב העוגות והעוגיות, כל המרכיבים שנבללים בעיסה מצטרפים לקמח, והאוכל 'כזית' מהעוגה יברך 'על המחיה'. ואם שיעור הקמח פחות משמינית, האוכל 'כזית' מהעוגה יברך 'בורא נפשות'. אמנם לפני אכילתה צריך כמעט תמיד לברך 'מזונות' (להלן יא, ה-ז).

יז. בפשטידה וקציצה שאר המינים לא נועדו רק להטעים את הקמח כבעוגה, אלא יש להם ערך עצמי, ולכן רק אם הקמח מחמשת מיני דגן הוא רוב התערובת, מברכים על אכילת 'כזית' מהפשטידה 'על המחיה'. אבל אם הדגן הוא מיעוט, אין שאר המינים מצטרפים אליו, ולכן רק אם אכל מהדגן עצמו כמות של 'כזית' בזמן של שבע דקות, יברך 'על המחיה', וכגון שאכל שיעור שלושה זיתים בשבע דקות מפשטידה שהקמח שבה הוא שליש מכלל המרכיבים. אבל אם לא אכל כמות כזו, כל שאכל מהפשטידה כמות של 'כזית', יברך 'בורא נפשות'.

יח. עוגה, עוגיות או פשטידה שיש בהן מילוי שאינו מעורב בתוך הקמח, אין הוא מצטרף לקמח. לכן אם אכל מהבצק על כל המרכיבים שבו 'כזית', יברך 'על המחיה' ויפטור את המילוי. ואם לא אכל מהבצק 'כזית', אבל יחד עם המילוי אכל 'כזית', יברך 'בורא נפשות'. לכן לדוגמה, האוכל שני וופלים קטנים יברך 'בורא נפשות', והאוכל ארבעה וופלים יברך 'על המחיה'.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 20:59:29

הלכות שבת

שלום הרב האם מותר בשבת לשטוף את הרצפה ולנגב בסוף עם סמרטוט ללא סחיטה אחכ? אשמח למקור לתשובה. תבורכו.

גם תשובה לשאלה זו מובאת בפניני הלכה פרק טו, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה.

אסור לשטוף במים רצפה (שו"ע שלז, ג; מ"ב ג). ואם נשפכו על הרצפה מים רבים, מותר לגורפם על ידי מגב (שש"כ כג, ז).

כאשר מקום מסוים ברצפה נתלכלך מאוד, כגון שנשפך עליו מיץ, מותר לשפוך עליו מעט מים, ולגורפם אח"כ במגב, או להספיגם בדבר שאין חשש שיבוא לסוחטו (רשז"א שש"כ כג, הערה ל; חזו"ע ח"ד עמ' מט). כאשר כל הרצפה התלכלכה מאוד, המיקל לשפוך על כולה מים ולגורפם, יש לו על מה לסמוך (אול"צ מג, ח).

כדי שלא יגיע אדם לידי סחיטה, אסרו חכמים לקחת בידו דבר שספוג במים והדרך לסוחטו, או להספיג מים רבים על ידי מגבת וכדומה, אלא יספיגם על ידי מספר מגבות שכל אחת תספוג מעט. כמו כן, יכול להספיגם על ידי דבר שאין רגילים לסוחטו מיד כשנספג בהרבה מים, כגון נייר סופג שרגילים לזורקו. ואם אין אפשרות אחרת, ניתן לבצע את פעולת ההספגה על ידי שני אנשים.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 22:15:03

הלכות שבת

האם מותר לרכב בשבת על סקטבורד, או רולרבלייד? בכל גיל?

התשובה לשאלתך מובאת בפניני הלכה שבת סוף פרק כד סעיף י. אפשר לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה. וכעת אפשר לרכוש גם את ספר הקיצור לפניני הלכה שיצא לאור.

אופניים קורקינט וסקטים

אסור לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום 'עובדין דחול' (לעיל כב, ח). גם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם. אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שתלת אופן הם אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש הבדל גדול בינם לבין אופניים רגילים, ולכן אין במשחק בהם משום 'עובדין דחול' (שם, 4).

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. מנגד, יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר, וכשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום 'עובדין דחול', שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-03-26 22:16:35

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת דברים – איש דברים

אנו נכנסים השבת לספר חדש, ספר דברים, אשר כשמו כן הוא – דיבורים של משה רבנו: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל…". וחז"ל תמהים, הרי משה הוא כבד פה וכבד לשון, ואיננו איש דברים, אז איך פתאום נושא נאם אדיר כזה: "'אלה הדברים', אמר ר' תנחומא למה הדבר דומה לאדם שהיה מוכר ארגמן והיה מכריז: 'הרי ארגמן', הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: 'לא כלום' אמר לו: 'אני שמעתי את קולך שהיית אומר הרי ארגמן ואתה אומר לא כלום' אמר לו: 'מרי אמת ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום'. כך משה לפני הקב"ה שברא את הפה ואת הדיבור אמר 'לא איש דברים אנכי' אבל אצל ישראל כתיב בו 'אלה הדברים'".

ועוד מוסיף המדרש ואומר: "'אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון, מנין? שכן כתיב  'מרפא לשון עץ חיים', ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'… ר"ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו 'לא איש דברים אנכי', כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים, מנין? ממה שקרינו בעניין 'אלה הדברים אשר דבר משה'".

לכאורה שני המדרשים חלוקים ביניהם: במדרש הראשון מובן שמשה רבנו היה איש דברים עוד לפני שקיבל את התורה, אלא שכשבא לפני ריבונו של עולם הבין את מקומו ואמר 'לא איש דברים אנכי'. לעומת זאת מהמדרש השני עולה כי משה רבנו לא היה כלל איש דברים, והתורה היא זו שבנתה אצלו את היכולת לדבר.

את הסתירה לכאורה אפשר לבאר כך שמשה רבנו מתחילתו נתגדל אצל פרעה, בארמון המלכות וודאי נתגדל מאד גם בעניין הדיבור, שהיה עניין מרכזי אצל מלכי מצרים (כפי שמצאנו במדרשים, שהמבחן למי מגיעה המלוכה במצרים היה עפ"י ידיעת הלשונות). מה גם שמשה היה ממשפחה מיוחסת, ממנהיגי ישראל, וודאי שירש מהם את כוח ההנהגה והדיבור. בנוסף רואים שמשה משתמש בכוח הדיבור עוד לפני שהוטלה עליו השליחות האלוקית: הן כאשר פוגש את היהודי המכה ונוזף בו, והן בקריאת בנו. אלא שכאשר נחשף משה רבנו לגילוי האלוקי, הוא מבין ומפנים שכל דיבוריו 'לא שווים כלום', כדברי המדרש הראשון, ומתחיל לגמגם, כעין הסברו של המהר"ל (גבורות ה', פכ"ח), שגימגומו של משה רבנו נבע מהקושי העצום להוריד דברים עליונים כל כך לארץ, (כפי שאנו מוצאים לעיתים קרובות בילדים שגמגומם נובע מפער בין יכולת ההבעה הנמוכה, ליכולת המחשבה הגבוהה). משה רבנו מגלה עולמות אדירים של מחשבה ורוחניות, ומתקשה לתרגם אותם לעולם, וזהו סוד כוח התורה – היכולת להביא את האדם לדבר, לא דיבורי סרק, אלא לדבר את הדיבור האלוקי, לדבר ולחשוף בעולם המעשה את האידיאליים האלוקיים. זהו חידושה של התורה, להורות את הדרך המקשרת ומחברת בין שמיים לארץ, והכוח המרכזי הפועל בעניין זה הוא כוח הדיבור (שהוא רומז על הכוחות המעשיים כולם, שהרי הגמרא אומרת שהדיבור הוא מעשה – 'עקימת פיו הויא מעשה'). ואצל משה רבנו מתגלה הדבר במעלה העליונה – משה רבנו אומר דברים 'מפי עצמו', ודברים אלו הופכים להיות אחד מחמשת חומשי תורה. זוהי כוחה של תורה.

העולה מדברינו שכוחה הנפלא והאדיר של תורה, הוא לתת לנו את הסולם שמצד אחד ראשו יגיע השמיימה, לעולמות העליונים, ומצד שני רגליו יהיו מבוססים בארץ. כוחה של התורה הוא לתת לנו את היכולת להביע בדיבור ובמעשה את המחשבות והרעיונות העליונים ביותר-  וזהו החידוש הגדול של התורה, כי הרעיונות הרוחניים הגבוהים כבר נמצאים בעולם, והשאלה הגדולה היא איך לחיות אותם כפרט, ויותר מכך כעם. וכפי שכותב הרב קוק זצ"ל: "לא בעצם התכלית של השלימות הרוחנית הוא עיקר הפלא שבו, (כלומר הדבר המופלא של התורה אינו ההבנה מהי המטרת-תכלית החיים, ולאן לשאוף) כי אם באופן ההגעה אליה על ידי הדרכים המיוחדים וראויים להשגתה". וממשיך הרב זצ"ל להסביר, שמסיבה זו האידיאלים העליונים, המוסר והכיוון – מופיע יותר בנביאים, ואילו ההדרכה המעשית, הפרקטית – מופיעה בתורה שבכתב, כי זה החידוש היותר גדול.

ומכאן יוצאת קריאה גדולה לכל אחד ואחד, ולתלמידי חכמים בפרט, שצריך להקדיש זמן ומחשבה ליכולת שלנו לחיות תורה. לא די באמירות כלליות, אלא כל אחד מחוייב ללמוד את הדרכים המעשיות כדי לחיות את התורה, שהדרך הראשית לכך היא לימוד הלכה וקיומה, ולצד זה למצוא דרכים יעילות נוספות להוריד את האידיאלים הגבוהים לעולם, לאדם הפרטי ולמשפחתו, לתלמידי החכמים ולציבור כולו. כאשר נזכה לעסוק ביצירת סדרים מעשיים, כלכליים, חברתיים, משפטיים וכו', להורדת התורה לעולם, נזכה בעז"ה שאור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.

השבוע אנו נציין את תשעה באב בו בכו ישראל בכייה של חינם, בשל אי רצונם להיכנס לארץ. אי הרצון לחבר את השמים והארץ הוא מהות החורבן, שכן כל עניינו של בית המקדש הוא להוות חיבור שמים וארץ. הבכי והצער שלנו בתשעה באב הוא על אי הופעת האידאליים האלוקיים בארץ.

יהי רצון שנזכה לשבור את מחיצות הברזל, לחיות חיי תורה מלאים, לשמוע את קול ה', לדבר את דבר ה', ולדעת לחיות את האידאלים האלוקיים בארץ.

אנו נכנסים השבת לספר חדש, ספר דברים, אשר כשמו כן הוא – דיבורים של משה רבנו: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל…". וחז"ל תמהים, הרי משה הוא כבד פה וכבד לשון, ואיננו איש דברים, אז איך פתאום נושא נאם אדיר כזה: "'אלה הדברים', אמר ר' תנחומא למה הדבר דומה לאדם שהיה מוכר ארגמן והיה מכריז: 'הרי ארגמן', הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: 'לא כלום' אמר לו: 'אני שמעתי את קולך שהיית אומר הרי ארגמן ואתה אומר לא כלום' אמר לו: 'מרי אמת ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום'. כך משה לפני הקב"ה שברא את הפה ואת הדיבור אמר 'לא איש דברים אנכי' אבל אצל ישראל כתיב בו 'אלה הדברים'".

ועוד מוסיף המדרש ואומר: "'אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון, מנין? שכן כתיב  'מרפא לשון עץ חיים', ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'… ר"ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו 'לא איש דברים אנכי', כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים, מנין? ממה שקרינו בעניין 'אלה הדברים אשר דבר משה'".

לכאורה שני המדרשים חלוקים ביניהם: במדרש הראשון מובן שמשה רבנו היה איש דברים עוד לפני שקיבל את התורה, אלא שכשבא לפני ריבונו של עולם הבין את מקומו ואמר 'לא איש דברים אנכי'. לעומת זאת מהמדרש השני עולה כי משה רבנו לא היה כלל איש דברים, והתורה היא זו שבנתה אצלו את היכולת לדבר.

את הסתירה לכאורה אפשר לבאר כך שמשה רבנו מתחילתו נתגדל אצל פרעה, בארמון המלכות וודאי נתגדל מאד גם בעניין הדיבור, שהיה עניין מרכזי אצל מלכי מצרים (כפי שמצאנו במדרשים, שהמבחן למי מגיעה המלוכה במצרים היה עפ"י ידיעת הלשונות). מה גם שמשה היה ממשפחה מיוחסת, ממנהיגי ישראל, וודאי שירש מהם את כוח ההנהגה והדיבור. בנוסף רואים שמשה משתמש בכוח הדיבור עוד לפני שהוטלה עליו השליחות האלוקית: הן כאשר פוגש את היהודי המכה ונוזף בו, והן בקריאת בנו. אלא שכאשר נחשף משה רבנו לגילוי האלוקי, הוא מבין ומפנים שכל דיבוריו 'לא שווים כלום', כדברי המדרש הראשון, ומתחיל לגמגם, כעין הסברו של המהר"ל (גבורות ה', פכ"ח), שגימגומו של משה רבנו נבע מהקושי העצום להוריד דברים עליונים כל כך לארץ, (כפי שאנו מוצאים לעיתים קרובות בילדים שגמגומם נובע מפער בין יכולת ההבעה הנמוכה, ליכולת המחשבה הגבוהה). משה רבנו מגלה עולמות אדירים של מחשבה ורוחניות, ומתקשה לתרגם אותם לעולם, וזהו סוד כוח התורה – היכולת להביא את האדם לדבר, לא דיבורי סרק, אלא לדבר את הדיבור האלוקי, לדבר ולחשוף בעולם המעשה את האידיאליים האלוקיים. זהו חידושה של התורה, להורות את הדרך המקשרת ומחברת בין שמיים לארץ, והכוח המרכזי הפועל בעניין זה הוא כוח הדיבור (שהוא רומז על הכוחות המעשיים כולם, שהרי הגמרא אומרת שהדיבור הוא מעשה – 'עקימת פיו הויא מעשה'). ואצל משה רבנו מתגלה הדבר במעלה העליונה – משה רבנו אומר דברים 'מפי עצמו', ודברים אלו הופכים להיות אחד מחמשת חומשי תורה. זוהי כוחה של תורה.

העולה מדברינו שכוחה הנפלא והאדיר של תורה, הוא לתת לנו את הסולם שמצד אחד ראשו יגיע השמיימה, לעולמות העליונים, ומצד שני רגליו יהיו מבוססים בארץ. כוחה של התורה הוא לתת לנו את היכולת להביע בדיבור ובמעשה את המחשבות והרעיונות העליונים ביותר-  וזהו החידוש הגדול של התורה, כי הרעיונות הרוחניים הגבוהים כבר נמצאים בעולם, והשאלה הגדולה היא איך לחיות אותם כפרט, ויותר מכך כעם. וכפי שכותב הרב קוק זצ"ל: "לא בעצם התכלית של השלימות הרוחנית הוא עיקר הפלא שבו, (כלומר הדבר המופלא של התורה אינו ההבנה מהי המטרת-תכלית החיים, ולאן לשאוף) כי אם באופן ההגעה אליה על ידי הדרכים המיוחדים וראויים להשגתה". וממשיך הרב זצ"ל להסביר, שמסיבה זו האידיאלים העליונים, המוסר והכיוון – מופיע יותר בנביאים, ואילו ההדרכה המעשית, הפרקטית – מופיעה בתורה שבכתב, כי זה החידוש היותר גדול.

ומכאן יוצאת קריאה גדולה לכל אחד ואחד, ולתלמידי חכמים בפרט, שצריך להקדיש זמן ומחשבה ליכולת שלנו לחיות תורה. לא די באמירות כלליות, אלא כל אחד מחוייב ללמוד את הדרכים המעשיות כדי לחיות את התורה, שהדרך הראשית לכך היא לימוד הלכה וקיומה, ולצד זה למצוא דרכים יעילות נוספות להוריד את האידיאלים הגבוהים לעולם, לאדם הפרטי ולמשפחתו, לתלמידי החכמים ולציבור כולו. כאשר נזכה לעסוק ביצירת סדרים מעשיים, כלכליים, חברתיים, משפטיים וכו', להורדת התורה לעולם, נזכה בעז"ה שאור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.

השבוע אנו נציין את תשעה באב בו בכו ישראל בכייה של חינם, בשל אי רצונם להיכנס לארץ. אי הרצון לחבר את השמים והארץ הוא מהות החורבן, שכן כל עניינו של בית המקדש הוא להוות חיבור שמים וארץ. הבכי והצער שלנו בתשעה באב הוא על אי הופעת האידאליים האלוקיים בארץ.

יהי רצון שנזכה לשבור את מחיצות הברזל, לחיות חיי תורה מלאים, לשמוע את קול ה', לדבר את דבר ה', ולדעת לחיות את האידאלים האלוקיים בארץ.

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן