לאחר שעם ישראל יוצא ממצרים ומשתחרר מכל המֵּצַרִים, מופיעה סדרה של מצוות. המצווה הראשונה היא להפוך את לילה הזה לליל שימורים לדורות: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (שמות י"ב, מב).
מדוע כה חשוב הזיכרון עד שיש לעשות ליל שימורים בגין המאורע?
התורה מגלה לנו את מטרת ומגמת יציאת מצרים: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). יציאת מצרים היא "בַּעֲבוּר זֶה". אז מהו אותו "זה"?
הרמב"ן מסביר כי "על דרך האמת מה שאמר הכתוב: 'בעבור זה עשה ה' לי', כמו 'זה אלי ואנווהו', יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים". לדבריו כל מטרת יציאת מצרים היא שנספר לדורי דורות את שקרה, ובזה יתגדל שמו וכבודו של הקב"ה.
עניין זה אף מופיע מפורשות בנביא ישעיהו: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". הקב"ה יצר את עם ישראל למטרה זו! כל יציאת מצרים, ואולי כל התהליך כולו, מהשיעבוד ועד הגאולה, מטרתם: 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה"'.
מרחיב את הדברים הרב קוק זצ"ל ב'עולת ראי"ה': "התוכן של התנחלותם של רשמי הקדושה, זהו יסוד המורשה הנצחית, וכל דבר מפעלות ד', להפליא עם עמו במצרים, באותות נוראים, היה מכוון כדי לעשות זכר לנפלאותיו, המטרה העליונה של הנפלאות שנעשו, מושגת היא ע"י השמירה של רשומיהם לדורות עולמים…".
כלומר, בניגוד למחשבה שהניסים נעשו כדי לגאול ולהציל את ישראל, והיו מטרה לעצמם, ושהזיכרון הוא רק כדי להכיר טובה, (שכדרך הטבע הולך ודועך), כאן המחשבה הייתה הפוכה לגמרי, הניסים והנפלאות שעשה ה' עמנו במצרים נעשו לכתחילה לשם זיכרון, לשם המשכיות, לשם בנייה עתידית ע"י זיכרונם והעיסוק בהם. זוהי מטרתם העליונה והעיקרית ולא רווח צדדי.
עם זאת תפקידנו אינו רק לזכור, אלא גם לפתח ולהרחיב, להעמיק ולהגדיל, כפי שממשיך שם הרב קוק וכותב: "הדורות מצדם הם ג"כ מעלים, מזככים את הרשמים העליונים, שואבים מהם את אורם הגדול, ע"י הפעלתם של הרשמים על הדורות במסלולם".
כלומר, לקיחת הרשמים מיציאת מצרים, מחסדי ה', מהגילוי האדיר שהקב"ה נגלה אלינו, לקיחת מסרי הצדק והיושר, מסרי עשרת המכות, ולחיות על פיהם חיים מתוך אמונה, חיים מתוך הבנת ערכו וגודלו של עם ישראל – חיים כאלה הם ההולכים וחושפים עוד ועוד את שם ה' וכבודו.
ומסכם הרב קוק ואומר: "כל מגמתם של הגדולות, אשר עשה ד' במצרים עמנו, הייתה בעבור זה, בעבור שהננו עם שומר אמונים, שהרשמים של המעשים הגדולים לא יסורו מאתנו לנצח, ועדי עד הננו שואבים מאוצרם אור חיים ודעת קדושים. "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג', כג) ובעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים".
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" – כדי שעם ישראל לדורותיו יספר מאב לבן את סיפור יציאת מצרים, לשם כך נעשו כל הנפלאות והמכות. עם ישראל לדורות צריך להתחנך על יציאת מצרים, על היכולת והאמונה, הרצון והציפייה להשתחרר מהמֵּצַרִים הכובלים של המציאות הרדודה שמופיעה בחיצוניות, ולחיות את המגמות האלוקיות העליונות. 'בכל דור ודר חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים'. חייבים להבין שאי אפשר לעמוד במקום ויש הכרח להמשיך ולצאת, להוסיף ולהתקדם. ממילא ברור שמיד עם יציאת מצרים יש רצון אלוקי אדיר ליצור כלים מעשיים, שיגרמו להמשיך ולהתקדם להמשיך ולפעול.
ואני רוצה להביא שתי דוגמאות לחיים לאורם של רשמי יציאת מצרים.
הדוגמה הראשונה היא סיפורו המרגש והמופלא של נתן שרנסקי שסיפר:
"כשעמדתי בבית המשפט בשלב הקראת גזר הדין, שהיה עלול גם להיות הוצאה להורג, נשאלתי על ידי השופטים אם ברצוני לומר מילה אחרונה לפני הקראת גזר הדין… אמרתי שאת המילים האחרונות שלי לפני הקראת גזר הדין, אני מפנה אל בני עמי. לא היה לי ספק שאם יש משפט אחד שאני רוצה לקחת איתי בדרכי לשנים ארוכות בבית הסוהר זו האמירה "לשנה הבאה בירושלים".
"אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה". "לא מסך הברזל, לא הכלא, לא הצינוק, לא כל אלה יחד מסוגלים לעצור את מסעו של האדם לחופש". (מתוך ספרו "לא אירא רע")
הדוגמה השניה היא הכאב שחוינו השבוע, כאבה של ארץ ישראל, כאבם של בניה-בוניה ואוהביה, אנשי עמונה היקרים. צריך לזכור שסוף כל כאב להפוך לבניין – 'עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע' – מתוך הכאב, מתוך הצרה – תופיע הישועה.
יחד עם הלב כואב הייתה גם פינה יקרה של שמחה, על החלק הבריא האוהב את ארצו, האוהב את עמו ואת ה' ותורתו. חלק זה שלוקח שממשיך את גאולת מצרים, שחי את חייו, ברשמי האמונה, אהבת ה', הצדק והיושר האמיתיים, והמסירות לארץ ישראל שהיא היא מטרת יציאת מצרים, כפי שנאמרה בחמשת לשונות של גאולה – 'לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'"
יהיה רצון שנמשיך לחיות את יציאת מצרים לממש את ערכיה עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו!