בפרשתנו אנו מתחילים להיפגש עם עשרת המכות, שיש בהן אמירה משמעותית לעולם.
כידוע, המכה הראשונה היא מכת דם:
"כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה', הנה אנוכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם. והדגה אשר ביאור תמות ובאש היאור ונילאו מצרים לשתות מים מן היאור".
מכה זו מזכירה לנו את האות השלישי שנתן הקב"ה למשה רבנו להראות לבני ישראל: "והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך, ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו המים אשר תיקח מן היאור והיו לדם ביבשת".
יסודה של הממלכה המצרית הוא בהסתמכותה המוחלטת על החומריות: ניצול מירבי של המשאבים – הן הטבעיים כדוגמת הקרקע, המים והמחצבים, והן המשאב האנושי, "בית עבדים". וכל זאת בכדי לחיות חיים מלאי הנאה חומרית. ההישענות המרכזית של מצרים היא על הנילוס – מקור מים קבוע ויציב, שאינו תלוי בגשמים שיורדים בשנה מסוימת. מקור זה מבטיח לכאורה יציבות כלכלית ויכולת לבנות ממלכה חזקה שאינה זקוקה לאמונה ולתלות בהקב"ה.
ואז מגיעה מכת הדם ללמד את המצרים ואת העולם כולו שכאשר השפע וכוחות החיים שנמצאים בעולם, שמיוצגים במים – שהם מקור החיים והצמיחה – ינוצלו שלא כראוי, ילקחו כדי לשעבד ולנצל, ילקחו ללא הבנה שכל השפע שבעולם נועד לכבוד ה' ("כל שברא לכבודו ברא") ושמטרת האדם היא להתענג על ה' – אז כל השפע הגדול והעצום יהפוך ממקור חיים למקור מוות, המיוצג בדם הנשפך כמים.
המים שמייצגים את החסד בעולם הופכים לדם, המייצג את הדין. זוהי המכה הראשונה והיסודית ביותר, שנאמרה בתמצית לבני ישראל, כדי שיאמינו בגאולה, ובכך שמשה הוא הגואל. וזאת מפני שבמכת דם יש אמירה לעם ישראל, שאין קיום לחומר לבד. ולכן מוכרח שהאימפריה המצרית תקרוס ושבני ישראל יצאו לחירות. המסר הזה הוא יסוד גאולת ישראל ממצרים – ההבנה שלחומר לבדו אין קיום. יתרה מכך, החומר עלול להפוך להרס ואובדן, אם לא יונהג על ידי אור ה'. זוהי בדיוק מטרת לידתו ומציאותו של עם ישראל, העם שבא לומר את המשמעות והערך הרוחני של העולם. "עם ה' אלה".
יהי רצון שנזכה לראות את המשמעות והערך הרוחני בחיינו, ומתוך כך להנות משפע הברכה העצום שנמצא בעולם.