הקב"ה, לפני הסתלקותו של משה, מבשר לו את העתיד להיות עם עם-ישראל:
"ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ, אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו. וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים".
מפסוקים אלה עולות שתי שאלות בהן נעסוק היום: 1. מדוע לומר באופן ודאי, הנראה כסותר את הבחירה החופשית, "וקם העם הזה וזנה"? מה התועלת לומר לעם ישראל שהם עתידים לחטוא? לכאורה דברים אלה יכולים להחליש את העם. (כמו שאם יגיעו לכיתה בבית ספר ויגידו לתלמידים שהם ודאי יכשלו- הדבר יחליש אותם). 2. כשעם ישראל עושה תשובה, "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", התגובה האלוקית היא המשך והעמקת הסתרת הפנים: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". לכאורה היינו מצפים שברגע שישראל יעשו תשובה, הקב"ה יקבל אותה באהבה.
הרמב"ן עונה על השאלה השניה, וזו לשונו:
"וטעם ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי" – איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם אבל הוא הרהור וחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני פעם אחרת כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בעבודה זרה, וכענין שאמר (ירמיהו ב, לה) 'הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי' ולכך אמר כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בעבודה זרה יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתיר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה, ויעמדו בהבטחת פני רחמיו. 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו". עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה כמו שנזכר למעלה 'ושבת עד ה' אלהיך וגו'".
מדברי הרמב"ן עולה יסוד חשוב, והוא כוחו המופלא של הרהור תשובה. עם ישראל חוטא בחטא נורא ושם את ביטחונו ויהבו בעבודה זרה. אף על פי כן, ברגע שמהרהרים הרהור של תשובה, אפילו שלא אומרים זאת בפיהם, אלא רק מעלים אותו במחשבתם, כבר יש השתנות בכל מהלך ההיסטוריה- מתקופה של צרות רעות ושעבוד, לתקופה של גאולה. אמנם גאולה זו מגיעה בהסתר פנים, ולא בניסים גלויים, אך זהו עדיין תהליך של גאולה. ובאמת, כותב הרמב"ן, "היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם". כלומר, כוחו של ההרהור כה גדול, שאלולא היה החטא כה נורא ואיום, היה ההרהור לבדו מספיק.
מכאן יש לימוד עצום אלינו ולימים בהם אנו נמצאים. האדם ניצב לפני יום כיפור, מתבונן בעצמו ורואה את חטאיו, את השגיאות והטעויות, ולעיתים אף את הזדונות שעשה במהלך השנה, ומתיירא מלהגיע ליום הכיפורים. והפחד הגדול יותר שאוחז בו הוא חוסר הביטחון שאכן יוכל לעזוב את החטאים. האם אכן יוכל להפסיק את המעשים השליליים? ואם לא, האם יש ערך בעומדו לפני ה' והכאה על חטא, הרי הוא לא בטוח שיצליח לתקן את חטאיו?
הרמב"ן אומר כי גם בהרהור של תשובה, בחרטה ולקיחת אחריות, יש ערך עצום. כך כותב גם מרן הרב קוק זצ"ל (אורות התשובה ז, ו):
"צריכים להעמיק מאוד באמונת התשובה ולהיות בטוח שבהרהור תשובה לבד גם כן מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחילה".
אסור לזלזל במחשבות של תשובה, ברצונות של תשובה ובהרהורים של תשובה. כפי שכותב הרמב"ן וממשיך אחריו מרן הרב קוק, גם הרהור תשובה פועל פעולות גדולות ונשגבות. יתר על כן, אם האדם ייתן להרהור התשובה את המקום הראוי לו, יתפוס הרהור התשובה מקום גדול בנפשו של האדם, ובסופו של דבר גם יביא לשינוי של המעשים בפועל.
ברוח דברים אלה נתרץ גם את השאלה הראשונה שהצגנו- מדוע לומר לעם ישראל שהם עתידים לחטוא? התשובה היא שזה נעשה על מנת לעודד ולנחם את עם ישראל. עם ישראל יתקלו בחטא. כפי שכותב הרמב"ן שהיה מותר לקב"ה לומר זאת כיוון שכבר נודע יצרם הרע במדבר, וזו לשונו:
"וטעם כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום" – ואם לא חטאו ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפועל לא היה הגון שיעיד בהם שירה לומר הגלוי לפניו שתחטאו ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות כזה וכזה אבל היה הראוי שיתן להם התורה בידיעה סתם, אם תאבו ושמעתם – טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם – חרב תאוכלו. אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה יגיד להם כל הקורות אותם".
וכאשר יתקלו בחטא, הם עלולים לבוא לידי רפיון ידיים ויאוש ולומר לעצמם שאולי הקב"ה התייאש מהם, אולי הקב"ה לא התכוון לכרות ברית ולבחור בעם שחוטא. הקב"ה אומר לישראל שהוא יודע שהם יחטאו אבל הוא גם יודע שהם ישובו בתשובה. לכן בתוך התיאור של החטא מוזכר "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". כלומר, אפילו שישראל יחטאו ויפלו, סוף דבר שיחזרו בתשובה, והתורה לא תשכח מפי זרעם, ולכן אין מקום לייאוש אלא להפך- להכיר בקושי ולהתחזק אפילו בהרהור תשובה.