עצמאות כבסיס למימוש היכולות – יום העצמאות ופרשת בהר

כבודו של העבד העברי

התורה אוסרת לעבוד באיש ישראל עבודת עבד, וכדברי הפסוק "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבוד עבודת עבד, כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבוד עימך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב. כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד… ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה…".

כלומר, כיוון שהאיש הישראלי הינו עבד ה' אזי התורה אוסרת עליו להשפיל את כבודו ולעבוד בו עבודת עבד, דהיינו (ע"פ רש"י שם), עבודה של גנאי שיהיה ניכר בה שהוא עבד כגון לנעול לרבו את מנעליו. וכן אסור לתת לו לעשות מלאכה שלא לצורך, המכונה "פרך"- ונראה שגם איסור זה קשור לכבודו של האיש הישראלי, שכל עבודה שיעשה צריכה להיות עבודה שיש בה תועלת והגיון, תיקון העולם ויישובו, ולכן אין לתת לו לעשות עבודות סתמיות.

כמו כן אין לו מחויבות תמידית אלא בשנת היובל, או לאחר שש שנים, הקודם מביניהם, הוא יוצא לחירות. ולא זו בלבד אלא אף בניו יוצאים עימו, דבר שמלמד אותנו שני דברים:

  1. גם כשהעבד ברשות רבו עדיין יש ביכולתו ואחריותו להגדיל ולגדל את משפחתו.
  2. שרבו חייו במזונות בניו של העבד- דבר שמרומם את קרנו של העבד, שממשיך להיות המכלכל והמפרנס של משפחתו.

בנוסף, מיד בתום שנות העבדות חוזר העבד לא רק אל חיק משפחתו, אלא גם אל אחוזת אבותיו, וכפי שמבאר רש"י "אל כבוד אבותיו", וכפי שמוסיף ביאור השפתי חכמים "כי ישוב למשפחתו בכבוד ולא יזלזלוהו מה שהיה עבד".

גם בעת מכירתו לעבד צריך להיזהר בכבודו ולא למכור אותו 'ממכרת עבד' ולכן אין מכריזים בקול "כאן יש עבד למכור" וכן אין מעמידים אותו על אבן הלקח (חלון הראווה).

כלומר, אנו רואים שהתורה אוסרת עלינו לגרום לאיש הישראלי לאבד את כבודו ואת חירותו הנפשית, וכל זאת אפילו באדם שנמכר לעבד. וחז"ל לומדים שאדם שלא נמכר לעבד, אלא רק הלך לעבוד כשכיר יום, יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, שהרי הוא בן חורין והינו עבד רק לריבונו של עולם.

עבדות רוחנית

מפשט הפסוקים נראה שחלק מתכונת העבדות היא גם העבדות הרוחנית-תרבותית, שהרי הפרשה מסיימת במילים "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם. לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, כי אני ה' אלוקיכם. את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'".

מתוך שבני ישראל הם רק עבדי ה', ממילא אסור להם לגרום לעצמם להשתעבד לאלילים, והם מחויבים לשמור את השבת, ובכך להראות שאינם משועבדים לכסף ולזהב, לטרדות הפרנסה ועבודות היום יום. וזה מתאפשר רק על ידי כך שהאדם מבין שהדבר היחיד שהוא תלוי בו הינו הקב"ה, ולכן גם הסיום של הפרשה הוא במילים "ומקדשי תיראו אני ה'".

(כמובן שעל פי רעיון זה ניתן להבין את כל מהלך הפרשה שמתחילה במצוות השמיטה המנתקת את האדם מהשעבוד לקרקע ומהעבודה החומרית, ממשיכה בפרשת היובל בה מצויים "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה"- כשבאופן זה האדם לא משועבד לתהפוכות החיים אלא בכל חמישים שנה חוזר כל אדם לנחלתו, וממילא גם למעמדו הכלכלי והחברתי. ומתוך פרשת היובל מצטווים ישראל על איסור אונאה, שכיוון שבסופו של דבר הכל יחזור, הרי שאין טעם ואין סיבה להונות. וכך ממשיכה ומתבארת הפרשה כולה).

חירות הכלל

היסוד שמתגלה כאן הוא ערך החירות שמחייב כל אדם ואדם מישראל, וכמובן שהדברים אמורים גם לגבי הכלל כולו. "אומה משועבדת אינה יכולה לגלות סגולותיה וגנוזותיה, הללו מתגלים ומתפתחים כשהעם מגיע לעצמאותו, הולך קוממיות בארצו…" (הרב נריה זצ"ל ) וכפי שכותב המהר"ל (נצח ישראל ל) "כי אין לאחר מציאות כאשר הוא תחת יד אחר". וכך כותב המהרש"א "שלא באו ישראל לידי חירות גמורה עד אחרי שכבשו ארץ ישראל, שניטלה יד האויבים לגמרי מעלינו", ורק באופן זה יכול עם ישראל להיות עובד ה', וכפי שדורשים חז"ל על הפסוק "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים…" ש"כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אחרים אלא אני. 'ממלכת'- איני ממליך עליכם אחרים אלא מכם".

וכפי שכותב הרמב"ם (מורה נבוכים) שכאשר עם ישראל משועבדים הרי שלא יכולה להיות מציאות של נבואה, "שזאת היא הסיבה העצמית הקרובה בהפסק הנבואה בזמן הגלות בלא ספק, כלומר עצלות או עצבות שיהיה לאדם בעניין מן העניינים, ויותר רע מזה היותו עבד נקנה נעבד".

וכה גדול ערך החירות עד שה'מגילת אסתר' מבאר שאין מצוות ישוב ארץ ישראל מתקיימת רק כאשר לא נהיה משועבדים לאומות. וכן כתב גם רבי צדוק הכהן מלובלין ש"אין נקרא יישוב אלא בישיבה בשלווה… דהיינו שהם ישראל, אדוני הארץ… בשלווה ובממשלה, שזה נקרא ישיבה". וכן כתב גם בשו"ת ישועות מלכו ש"גם לפי דעתם הרמב"ן ש"חשב זאת למצוות עשה, מכל מקום, בעיקר המצווה אינה אלא הירושה והישיבה, כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו".

ממילא מובן מדוע גאולתנו תלויה בעצמאותנו, ויותר מכך, כפי שכותב הרב שרקי (בסידורו בית מלוכה) שכל מקום בו כתוב "גאולה" הכוונה היא יציאה מעבדות לחירות, הן בלשון חז"ל והן בלשון הפסוקים. ועל פי פשט דברי הרמב"ם אלו ימות המשיח שהרי "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" וכי "ימות המשיח הוא זמן בו תשוב המלכות לישראל".

דבר זה מחייב אותנו:

  1. כאומה- לפעול עוד ועוד להחלת שלטוננו העצמי, למשול ולמלוך על כל מרחבי ארץ ישראל ביד תקיפה. וככל ששלטון זה יביע את האידיאלים הישראלים ולא יהיה מושפע מדברים חיצוניים שאינם אלא שאריות של השעבוד ששועבדנו ב 2000 שנות הגלות, כך ממילא גם תופיע הגאולה יותר ויותר.
  2. כיחידים- ככל שהאדם יותר חופשי לומר את דעותיו ולגלות את כישרונותיו, כך הוא יותר ויותר עבד ה' ומשתחרר מכל עבדות חיצונית.

יהי רצון שנזכה להופיע את חירותנו וגאולתנו, שהרי רק מתוך כך אפשר להגיע ליום מתן התורה.

כתבות נוספות באתר:

הרב גור

מה בין חנוכה לפורים?

הנקודה המרכזית של חג החנוכה, היא העובדה המופלאה שבמאורעות החנוכה עם ישראל נדרש לקחת אחריות להרים את נס המרד ולהיאבק על אמונתו,

דילוג לתוכן