פרשת השבוע מתחילה בטומאת היולדת, ומיד לאחר מכן עוברת התורה לדבר באריכות רבה מאוד על מחלת הצרעת ורפואתה הרוחנית והגשמית.
טומאת יולדת ומצורע
חז"ל מגלים לנו, כפי שכתבנו שנה שעברה, שטומאת היולדת קשורה לדברים שהיולדת אומרת בשעת הלידה, וכדברי הגמרא (נידה לא:) ש"שאלו תלמידי את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להם: בשעה שהיא כורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה (בגלל צער הלידה נשבעת האישה שלא להביא את עצמה פעם נוספת לידי הריון וזאת על ידי פרישה מבעלה), לפיכך אמרה תורה תביא קורבן (שהרי ודאי תעבור על שבועתה)".
וכידוע חז"ל מלמדים אותנו במקומות רבים שהצרעת הינה בעוון דיבור לשון הרע, ואף נתנו בזה רמז ש"מצורע"- הוא 'מוציא שם רע'. ולמדנו מהשוואה זו שבכוחו של 'דיבור לא ראוי' לגרום לאדם טומאה, והסיבה לכך היא שעיקר כוחו של האדם הוא בדיבורו.
כוחו של כח הדיבור
במילים אחרות, עיקר כוחו של האדם הוא ביכולת לחבר גשמי לרוחני, ועיקר יכולת זו נמצאת בפיו של האדם, שהרי בעזרת כוח הדיבור יכול האדם לבטא ולהופיע בעולם רעיונות רוחניים מופשטים. כלומר, תפקידו של האדם הוא לפעול מתוך מחשבה וליצור מתוך תורה. (וזאת לעומת המלאכים הרבים שחיים רק בעולם המחשבה ולעומת הבריות הרבות שעמלות ועובדות ללא המחשבה והכוונה).
ואכן אנו רואים בעולם שזהו הכוח הפועל ביותר, החל מהחינוך וכלה בהנהגת המדינות. האנשים המשפיעים ביותר הם אלה שיודעים לבטא ולהעביר את הרעיונות שלהם באופן שמתקבל ומשפיע. וממילא גם ברור מדוע פגיעה בכוח הדיבור, הן אצל היולדת והן אצל המדבר לשון הרע, מופיעה מתוך פגיעה בכוח הדיבור- בכוח המרכזי של האדם.
ובאמת חז"ל, שרצו לברר מה תפקידו של האדם בעולם הזה, הגיעו למסקנה שתפקידו הוא בדיבור. וכך הם דברי הגמרא (סנהדרין צט:): "אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא שנאמר "כי אדם לעמל יולד" איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא? כשהוא אומר: "כי אכף עליו פיהו" הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה? כשהוא אומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוי אומר לעמל תורה".
דהיינו, חז"ל קובעים שתפקידו של האדם הוא לעמול בפיו, אך גם זה אינו מספיק, אלא עליו לעמול ב'עמל תורה' ולא ב'עמל שיחה'. כלומר, לא דיבורים שהינם דיבורים סתמיים, אלא דיבורים שנובעים מתוך התורה.
וזו גם הסיבה שהמצורע מביא לטהרתו שתי ציפורים. וכדברי רש"י: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול". כלומר, בפיו של האדם גלום כוח עצום, אלא שבכוחו של האדם להשפיל כוח זה ולהשתמש בו לפטפוטי דברים, לדיבורים חסרי טעם ותוכן. ולכן צריך לעשות כפרה. ולא מדובר חלילה שמעכשיו ימנע לגמרי מדיבור, אלא שיקפיד לדבר בפיו דברים בעלי תוכן וערך.
לדבר או לשתוק?
וכך גם ניתן ליישב את הסתירה בדברי חז"ל, שמחד ראינו שכותבים שתפקידו של האדם הוא לדבר, ומצד שני הם דורשים על הפסוק בתהילים "האומנם אילם צדק תדברון" ש"מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם". וכפי שאומר בנו של רבן גמליאל בפרקי אבות "שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".
וכיצד הדברים מתיישבים? אלא שהיכולת לדבר דיבורים משמעותיים תלויה ביכולת לשתוק. ככל כוח חשוב ומשמעותי, ובכללם גם כוח הדיבור, יש צורך לשמור אותו, להימנע מבזבוזו ומשימוש שגורם לו לרדת ממעלתו העליונה. כפי שחשוב לדעת להשתמש בכוח הדיבור במקומות הנכונים ולדברים הנכונים, כך ואולי אף יותר חשוב מכך, חשוב להיזהר לא לפגום בכוח הדיבור על ידי השימוש בשיחה זולה ובפטפוטי דברים.
ולכן גם, כחלק מטהרת המצורע, אנו שוחטים את הציפורים, שהרי הסיבה שהחוטא הגיע לחלק האסור של הדיבור הוא כיוון שהוא הרבה בחלק המיותר של הדיבור. "כל המרבה בדברים מרבה חטא".
האדם צריך לחייו שני כוחות משמעותיים:
- היכולת להתאפק, לשמור, לומר 'לא', להציב גבולות- מה שמכונה 'סור מרע'.
- היכולת לפעול טוב, להיות אקטיבי, חרוץ, מתמיד- מה שמכונה 'עשה טוב'.
כשמתוך ה'סור מרע', שגורם לשמירת הכוחות הטובים, אדם יכול להגיע ל'עשה טוב'. וכלשון הפסוק "סור מרע ועשה טוב", וכדברי רבי פנחס בן יאיר, "תורה מביאה לידי זהירות וזהירות מביאה לידי זריזות"- קודם 'סור מרע' ומתוך כך 'עשה טוב'.
ממילא מבינים שהאריכות הרבה באיסורים ובמחלות שיש בשימוש הרע בדיבור הינם רק פתיחה לכוח העצום והנפלא שיש לדיבור.
ההבדל בין מצורע ליולדת
התורה מכירה בכך שיש מצבים בהם מתוך עשייה ברוכה מופיע דיבור לא תקין, וזהו המקרה של היולדת. המטרה אמנם לא מכשירה את האמצעים ולכן צריך מיד לתקן ולכפר על אותו הדיבור, אך מכיוון שדיבור זה נבע מתוך עשייה ברוכה, מתוך בניין ותיקון העולם, מתוך הבאת חיים לעולם, אזי מיד אחר הכפרה מופיעים ימי טהרה מרובים.
אולם דבריו של המדבר לשון הרע נובעים מתוך פטפוט, מתוך חוסר עשייה, מתוך חוסר תיקון עולם, ולכן אנו מוציאים אותו אל מחוץ למחנה ומלמדים אותו לשתוק, להתבונן פנימה ולא החוצה, לשמור את הכוחות בכדי לתקן, ומקווים שמתוך כך ישתמש בכוח, שכפי הנראה קיים בו במידה רבה, כוח הדיבור, לטובה.
יהי רצון שנזכה להשתמש בדיבורנו לטובה, לתיקון עולם ובניינו, להראות ולראות את הטוב שבחיים, ומתוך כך נזכה לחזרת הדיבור האלוקי אלינו.
