פרשת כי-תשא – על פי מה נקבע עיתוי שבירת הלוחות

אחד האירועים המזעזעים והמפתיעים ביותר בתולדות עם ישראל הוא שבירת לוחות הברית, ניפוץ הלוחות האלוקיים, שנכתבו, כדברי הפסוק, על ידי הקב"ה, "ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו בהר סיני שני לוחות העדות לוחות אבן כתובים באצבע אלוקים".

לוחות עליונים אלו, שכדי להורידם לארץ נדרשו ארבעים יום וארבעים לילה ללא אכילה ושתייה, ארבעים יום של מאמץ ויגיעה רוחנית עצומה של גדול הנביאים משה רבנו, משתברים ברגע אחד על סלעי המציאות העגומה שפוגש משה רבנו ברדתו מן ההר אל העם.

אחת השאלות המתעוררות בקריאת הפרשה היא מדוע שבר משה רבנו את הלוחות רק ברדתו אל העם, הרי כבר בהיותו בהר אמר לו הקב"ה "… שיחת עמך… סרו מהר מן הדרך… עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך…"?

ניתן היה להסביר שמשה רבנו תכנן את שבירת הלוחות מראש כאמצעי חינוכי, ולכן המתין עם שבירתם עד אשר ייראה אל העם, ורק שם, לעיניהם, הוא משבר אותם. וכך נראה מדברי הארברבנאל שכתב "והנה לא שיבר אותם בהר כשנודע לו עוון העגל אלא שיברם במחנה, לפי שישראל, אם לא היו רואים את הלוחות ומעשה ה' כי נורא בהם, לא היה להם יגון ואנחה על שבירתם, כי יותר תתפעל הנפש ממה שיראה האדם בעיניו ממה שישמע מפי המגידים. ולכן הביאם מההר להראותם להם ולשברם לעיניהם".

וכן כותב גם הנצי"ב:

"שמשה התחכם ולא שיבר את הלוחות בהיותו בהר, כשאמר לו ה' ממעשה העגל והוחלט אצלו כבר אז לשברם, אלא משום שרצה משה לשבור את לב העם ולהסעיר דעתם בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות על כל מה שעשה… שנשברה לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם".

אמנם הסבר זה לא מתיישב כל כך על פי פשוטו של מקרא, שכן מהפסוקים לא נראה שמשה רבנו תכנן את הדבר מראש ושבר את הלוחות בקור רוח, אלא שמשה התפעל והתרגש מאוד מראיית חטא העם, ובעקבות ראיינתו שבר את הלוחות. "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר".

כפי שכותב המדרש באופן חריף ש"ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידו ולא שברן עד שראה בעיני, מניין? שנאמר: 'ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל'- באותה שעה 'ויחר אף משה…' אמר לו הקב"ה: 'משה, לא היית מאמין לי שעשו להם עגל?!" (דברים רבה ג,יב).

ולכן נראה יותר כדברי האלשייך הקדוש שאומר ש"באשר עיקר עבודת שמיים היא עשייתה בשמחה וטוב לבב, כן בעוברי רצונו יתברך החוטא ומתעצב- יש לו תקווה לשוב ולתקן. אך השמח בעוונו, אבדה תקוותו חס ושלום. על כן, כאשר הוגד לו מפי הגבורה, ולא הוגד לו היותם שמחים ובלתי מתחרטים על עוונם, על כן לא חרה אפו מאוד, אך בראותו העגל והמחולות, שהיו שמחים- אז 'ויחר אפו".

ואכן כך גם מדוייק מלשון הפסוק "וירא את העגל ומחולות"- העגל הוא אותו העגל עליו ידע משה מראש, ועל כן הוא מובא ב'ה' הידיעה, אך על המחולות לא שמענו קודם.

כלומר, לעיתים אדם חוטא בגלל שיצרו הרע אנסו או בשל שכחה וטעות של חוסר תשומת לב. אולם חטא זה לא הופך את האדם לרשע או לאיש שלילי אלא רק לאדם שכוחותיו מוגבלים, ככל בני האנוש. אולם ישנם אנשים שחוטאים מאידיאולוגיה או שהופכים את חולשתם לאידיאולוגיה. אנשים כאלה הינם רשעים כיוון שמעשיהם נעשים מתוך מודעות וברצון שלם. אחת הדרכים להבחין בין שני סוגי החוטאים (בין חוטא לתאבון לחוטא להכעיס), היא מצב הרוח של החוטא.

אדם שחוטא אך מצטער על חטאו, מתבייש בו וחש רגשות אשם, הינו, כפי הנראה, חוטא לתאבון. אולם השמח והמתגאה בחטאו, המשדל אנשים אחרים לעשות כמעשהו ועושה מעשיו בפרהסיה לעיני כל, ללא כל בושה, הוא כפי הנראה מהחוטאים להכעיס.

מעמיק תשובה זו באופן נפלא מאוד הרש"ר הירש:

"כל זמן שהשקר האלילי שורשו ויסודו רק בטעויות הרוח והוא מוגבל רק בתחום ההבנה והשכל, עדיין יש תקווה להסרת המכשול על ידי הסברה והוראה.. ואולם כשאמונת ההבל האלילית פורצת אל מחוץ לתחומי הכישלון ההגיוני ועוברים לידי השחתה מעשית של המוסריות, כשההתפרצות של תאוות החושים זכתה להתקדשות ולפולחן פומבי על מזבח השקר. אזי מתדבקת החושניות אל השורשים המציעים לה את המזון הרצוי לה כל כך וניזונה ומתפטמת כאוות נפשה. כשם שקל להורות תשובה לטועה בשיקול דעתו, כן קשה להחזיר למוטב את ההמון הפרוע בפריצות ושחיתות המוסר, ואז קשה גם ללמד אותו דעת. כל זמן שידע משה רק על מעשה העגל והאלהתו, סבור היה שיעלה עוד בידו לכונן מקום טהרה בתוך העם לתורה, ולכן הוריד בידיו שני הלוחות. אבל כשראה 'את העגל ומחולות', מיד נוכח שהשקר האלילי כבר הספיק להניב תנובתו, לנתק כל ריסון ולשחרר התאוות החושניות ולפרוץ גדרי המוסר, ואז הבין שתחילה יש להחזיר את העם למוטב, למען התורה הזאת, ללא היסוסים ובשתי ידיו כאחד- יָדָו- ריבוי שבאחדות, השליך את הלוחות וישבר אותם".

ויש מכאן לימוד גדול וחשוב שההתחברות שלנו לתורה ולמצוותיה חייבת להיות לא רק ברמת השכל, ההבנה והידיעה אלא גם ברמת הרגש, האהבה והשמחה. שהרי הדעות יכולות להשתנות אולם קשה מאוד שישתנה הרגש.

הסיבה לכך היא שהשכל הינו דבר חיצוני לאדם, אולם הרגשתו ותחושתו הינם דברים פנימיים, כפי שכותב מרן הרב זצ"ל (עין איה ברכות א,כג) "כי הנטיה הטבעית שבלב היא דבר עצמי בנפש האדם… אבל ההשגה והחוכמה הם דברים נבדלים מהאדם… ובצדק שיבח בכוזרי את דרך התמימות יותר מדרך המחקר על פי דרכי החכמה".

ואנו נאחז בזה ובזה, הן בהבנה ובחכמה והן בקשר הרגשי העמוק והאמונה הטבעית. ובזה נזכה להיות דבקים בה' בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו.

אודות הרב גור גלון

הרב גור גלון, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה. למד שנתיים בישיבת בית אל ולאחר מכן עבר לישיבת הר ברכה. את שירותו הסדיר עשה במסגרת ההסדר כלוחם בחטיבת הנח"ל. הרב גור מוסר בישיבה שיעורי אמונה מכתבי הרב קוק, כתבי מהר"ל, רמח"ל, חסידות ופרשת שבוע. הרב גור מלמד גם בכולל של התושבים בהר ברכה, דף יומי, הלכה ופרשת שבוע.