השבוע אנו מתחילים את רצף הפרשיות העוסקות בבניין המשכן, וכפי הנראה שעניינה של האריכות הגדולה המופיעה בעניין כפול:
- כפי שחז"ל אומרים לנו פעמים רבות, המשכן בנוי בתבנית האדם ושניהם בנויים בתבנית העולם, ולכן כל הלימוד והעיסוק במשכן עניינו לימוד על הסידור הנכון של האדם, של כוחותיו הפנימיים ושל ערכיו. וכדברי הכלי יקר "ולכן יותר ראוי שנאמר שהייתה ההערה והרמז במשכן וכליו… מדריך האדם למה שיעשה"
- כפי שכותב הרמב"ן בהקדמתו לחומש שמות המשכן הוא השראת השכינה על עם ישראל וממילא סדריו, כליו, צורתו ותבניתו מלמדים על השכינה המופיעה בארץ, שזהו הדבר החשוב ביותר וזוהי בעצם גאולת העולם כולו. וזו לשונו הנפלאה: "והינה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים…".
ולכן ההתבוננות במשכן, סדריו וכליו, היא התבוננות הן בהנהגה האידיאלית של האדם והן בהתגלות השכינה בכלל ישראל. ולכן אנו מצווים להתבונן יפה בכלי המשכן ומתוך כך לקיים את מאמר הכתוב "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".
וכך כתב רבי אלעזר אזכרי בשירו "בתוך לבי משכן אבנה לזיוו, קרבן תקריב לו נפשי היחידה", ובעקבות דברים אלו כתב הרב יצחק הוטנר את השיר:
בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".
וכפי שכותב המלבי"ם "ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי ליבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה' ומעוז לשכינת עוזו, וכן מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה' עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת".
וננסה להתבונן בעניין אחד והוא מידות הארון לעומת מידות השולחן.
מידותיו של הארון שרומז על התורה, על עבודת ה' בכלל ועל לימוד התורה בפרט, הן "אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו". וכבר העירו הראשונים שכל מידותיו היו 'שבורות' ושהוא גם הכלי היחיד שמאופיין בכך.
וכותב על כך בעל הטורים "ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו". ונראה לבאר את דבריו שכל אדם שלומד תורה צריך לדעת שגם אחרי עשרות שנות לימוד עדיין לא זכה להבין את עומק התורה ובכל עת הינו רק במחצית הדרך, ובמידה מסוימת, ככל שאדם לומד יותר כך הוא מבחין כמה עמוק וגדול הוא האור הטמון בתורה. ומתוך ענווה זו מתמלא האדם במרץ ורצון להמשיך לעיין ולהעמיק, להבין ולהשכיל בדברי התורה.
עוד יש להסביר שלאדם יש תכונה של שאפתנות שאיננה פוסקת ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", ו"גם הנפש לא תימלא". ושאפתנות זו,שהינה כוח עוצמתי ומורגש אצל כל אדם, תפקידה להיות מופנה לעניינים הרוחניים. האדם צריך להיות צמא ומתאווה להוסיף עוד בתורה ובאמונה, וזה מתוך ההרגשה האמיתית שתורתו איננה שלמה.
וזה מה שבאו ללמד מידותיו של הארון, שהמידה החצויה מרמזת על כך שהאדם נמצא במחצית הדרך.
וכך כותב מרן הרב זצ"ל (עין איה ברכות פ"ו נט) "הסובר כי רק לתכלית המשוערת לו בבואה ישיג מנוחתו, הוא טועה במהות התכלית, שהוא חושב שהוא הדבר שמצייר הוא בדמיונו מצד היותו רחוק ממנה, ולא יבין שבבואו אליה יושקף לו עוד חוג גדול של תכלית יותר נשגבה, עד שיחכם להשכיל כי אמיתת התכלית הראויה שימצא ממנה עונג ומנוחה היא העבודה וההשתלמות".
מאידך מידותיו של השולחן שרומז על ענייני הפרנסה בפרט ועל העניינים הכלכליים בכלל, "אמתיים אורכו ואמה רוחבו ואמה וחצי קומתו", וזה בא לרמז שהאדם צריך להגביל את שאיפותיו בענייני הכלכלה. כאן אין מקום לשאפתנות ללא גבול. על ענייני הכלכלה נאמר "איזהו העשיר? השמח בחלקו".
אלא שכאן יש לשאול מדוע גובהו של השולחן הוא במידה חצויה, "ואמה וחצי קומתו"?
ונראה להסביר שאמנם האדם לא צריך לשאוף לכמות בלתי מוגבלת של ממון, כפי שצריך לשאוף בענייני תורה וקדושה, ומאידך אדם צריך לרומם בלי גבול את השימוש שלו בממון, להשתמש בו כמה שיותר בקדושה, בטהרה ובאידיאליסטיות, ולכן גובהו של השולחן הוא במידה חצויה, שכפי שאמרנו מרמזת על חובת ההתעלות האין סופית, על כך שהאדם תמיד נמצא באמצע. וכך באידיאליסטיות שבשימוש בממון אדם צריך להתעלות ולהתגדל כל הזמן, ואין שיעור לגודל הכוונה שאפשר להגיע בכך.
יהי רצון שנזכה להיות מוסיפים והולכים בקודש ולרומם את החול אל הקודש בכל עת, כדברי האדמו"ר מקוצק על הפסוק "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"- לעשותה שמים'. וכך נזכה להתעלות מתמדת בקודש ובחול, בדרגת קודש הקודשים.