את פרשת כי תבוא, אותה אנו קוראים השבת, ניתן גם לכנות "פרשת השמחה".
המילה הפותחת את הפרשה היא "והיה", עליה אומרים חז"ל ש"אין 'והיה' אלא לשון שמחה", וכדברי 'אור החיים' הקדוש:
"אין שמחה אלא בישיבת ארץ ישראל". דברי השמחה בפרשה ממשיכים בציווי "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך", וכן בפסוק הנסתר בתוככי הקללות, שסיבת כל הקללה היא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".
ממילא ניתן ללמוד מפרשתנו את התנאים בהם מופיעה השמחה, ובכוונה דייקתי בלשוני ואמרתי "התנאים בהם מופיעה השמחה" ולא "הדרכים להגיע לשמחה", כי השמחה, כמו חלק גדול ממידות הנפש איננה דבר שהאדם מתייגע ומתאמץ להשיג, אלא היא דבר המופיע כאשר מתקיימים תנאים מסוימים. ולהפך, ככל שאדם ינסה להיות בשמחה, להביא עצמו לידי שמחה, כך היא תרחק ממנו, אבל אם יעשה את המעשים הטובים והנכונים תבוא השמחה מאליה בלבבו ויהיה שרוי בשמחה תמיד.
וננסה לראות מתוך הפרשה כמה תנאים בסיסיים שמתוכם צומחת השמחה:
שמחת ישיבת הארץ
כמובא לעיל, 'אור החיים' אומר כי הביאה לארץ גורמת לשמחה, וכפי שאף ניתן לדייק בפסוק "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה", שההכרה שהקב"ה הוא המנחיל לנו את הארץ, המצטרפת לירושתה וישיבת הקבע בה, הם הגורמים לשמחה.
ביאור העניין הוא שאחד הדברים היסודיים המביאים לידי שמחה היא התחושה וההכרה שהאדם נמצא במקומו. השייכות, הקביעות ונחת הרוח למקום בו נמצא האדם, במובנו הרחב, הן הפיזי, הן במצבו הנפשי, האישי והמשפחתי והן בעיסוקו, יוצר שמחה.
כלומר, הדברים המופיעים בפסוק הינם שלושה:
- ההכרה שהארץ, המקום בו האדם נמצא, הוא המקום אותו הנחיל לך ה', ולכן ודאי שהוא המקום המתאים והנכון לך.
- אתה עמל וטורח לקנות, למלא תוכן וליצור את המקום המיועד, "וירישתה".
- יצירת הקביעות על ידי ההתמדה וההשתקעות במקום, "וישבת בה".
כשהאדם, מתוך אמונה גדולה, מכיר בעניין הראשון ויוצר את השניים הנוספים, ממילא מתמלא ליבו בשמחה.
שמחה של נתינה
דבר בולט ביותר הוא ששמחה מופיעה מתוך נתינה. לאחר שהאדם מביא את הביכורים ונותן מפרי אדמתו, מיד זוכה לשמחה בכל הטוב, שגם היא בתנאי שהוא משתף בשמחה זו את הלוי והגר אשר בקירבו.
דבר נפלא מצאנו ב'בעל הטורים' שאומר:
"'ושמחת בכל הטוב' וסמיך ליה 'כי תכלה לעשר', שבשביל המעשר תשמח בכל הטוב כמו שדרשו 'עשר בשביל שתתעשר". וממשיך בעל הטורים ואומר "הטוב עולה כ"ב בשביל התורה שנתנה בכ"ב אותיות".
וניתן לבאר את הדברים בשני אופנים, ושניהם אמיתיים:
- בזכות נתינת המעשרות יזכה האדם לשפע חומרי ולכן ישמח. וכך יש לבאר גם את המשך דבריו "ושמחת בכל הטוב" שבזכות מה תזכה לטובה הגשמית? בזכות שמירת התורה. אלא שכמובן על פי זה היה צריך להקדים את ניתנת המעשר לשמחה, ולכן נביא גם את הביאור השני.
- היכולת לשמוח בטוב הגשמי היא על ידי שימוש בו לדברים רוחניים. אם תיתן מעשר מרכושך תהיה לך בו שמחה אמיתית, כיוון שיהפוך להיות מדבר מגושם ונמוך לדבר רוחני ועליון בעל משמעות נצחית וכללית. וממילא כך ניתן גם להסביר את המשך דבריו, שהשמחה בכל הטוב תהיה בתנאי שהשימוש בו על פי תורה.
אכן כך אנו רואים במציאות, שהשמחה האמתית של האדם היא כאשר הוא עושה מעשים בעלי תוכן, אידיאלים ומרגיש בכך שיש משמעות וערך לחייו.
ויהי רצון שנזכה לשמחה אמיתית מתוך ענווה ואמונה שהקב"ה שם אותנו במקום הנכון ובזמן הנכון, ומתוך שנדע לנצל את מקומנו ואת כוחותינו לתרומה ועשייה אידיאליסטית.