דבר תורה לפרשות בהר-בחקותי ויום ירושלים

אחרי הקללות שמופיעות בפרשת בחקותי מבטיח הקב"ה לגאול את ישראל, כשתחילת הגאולה היא על ידי הזכירה שזוכר הקב"ה, "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור". ומבאר הרב חרל"פ (מי מרום ה) את דברי ה', שהקב"ה יראה בישראל את אחת מתכונות האבות ובזכות אותה התכונה יגאלו. ויש כאן דרגות דרגות של גאולה. הדרגה הראשונה: יעקב, ש"הכוונה בזה, שאם תהיה בישראל בחינת יעקב כליל האבות, בכולל בתוכו כל המדרגות, תורה, גמילות חסדרים ומסירות נפש- בודאי שיהיו ראויים לגאולה, 'וזכרתי את בריתי יעקב". ואם לא יזכו לכך אז יגאלו בבחינת יצחק, "ואף אם לא תהיה בהם בחינת יעקב, אם רק תמצא בהם בחינת מסירות נפש, שיהיה כל אחד ואחד מישראל מוכן ומזומן למסור את נפשו על קדושת ה', היא בחינת יצחק שממנו נובעת כל הבחינה של מסירות נפש בישראל – גם אז יהיו נזכרים לפני הקב"ה, 'ואף את בריתי יצחק". כלומר, כפי שכותב בעל התניא ש"כל אחד ואחד בישראל יש לו אהבה מסותרת בליבו לקב"ה" ואהבה זו לא מתגלה בחיי היום יום, ביכולת היומיומית ללמוד תורה ולקיים מצוות, אלא מופיעה רק כאשר האדם נדרש להכרעה, האם הוא מתרחק מה' או נשאר דבוק בו. וכפי שמסביר שם בעל התניא שהסיבה היחידה בגינה האדם חוטא ביום יום היא כי הוא לא מבין עד כמה החטא מרחיק אותו מהקב"ה, אך כאשר הוא מגיע לנקודת מבחן בה הוא חש שהמעשה שיעשה ירחיקהו מהקב"ה אז הוא מוכן למסור את נפשו. וזה מה שנקרא בלשוננו 'הניצוץ היהודי' הטמון בכל איש ישראל. וכפי שדורשים חז"ל  "וירח את ריח בגדיו ויברכהו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. יוסף משיתא: בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה, אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך (אמרו ליוסף משיתא שהיה רשע ומוסר את אחיו לשלטונות, שיכנס לבית המקדש, וכל מה שיוציא תחילה יהיה שלו), נכנס והוציא מנורה של זהב, אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך ולא קיבל עליו. א"ר פנחס נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו. אמר, לא דיי שהכעסתי לא-לקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה!? מה עשו, נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו – היה מצווח ואומר ווי! אוי! אוי! שהכעסתי לבוראי". כלומר, ברגע שהבין שהכעיס את בוראו ומתרחק מבוראו היה מוכן למסור את הנפש.

ואם לא זוכים למדרגת יצחק- יגאלו בזכות מידת אברהם, "ואם חס וחלילה גם זה יבצר מהם, ולא תמצא בהם רק מידת החסד והצדקה שבין איש לרעהו, היא בחינת אברהם אביהם, 'חסד לאברהם',- גם אז יעלה זכרונם לפניו, 'ואף את בריתי אברהם אזכור". דהיינו, המידות הישרות שנטועות בעם ישראל דיין בשעת הדחק להביא את עם ישראל לגאולה. ואם גם לכך לא זוכים- יגאלו בזכות הארץ, "ואפילו אם חס וחלילה לא תמצא בהם גם מידה זאת, אם רק תמצא בהם זכות זו לבד, שהם שבים אל הארץ להחיות את שממותיה ולבנות את הריסותיה ודוגלים בשמה – בשביל זה לבד יחוס וירחם עליהם הקב"ה לגואלם ולהשיבם אליו ואל תורתו הקדושה, 'והארץ אזכור". כלומר, ההתקשרות ללאומיות הישראלית, ההתקשרות לעם ישראל, גם היא יכולה להביא לגאולה.

וכפי שכותב הרב קוק (קובץ ז,רא), ש"שואלים במה זכה דורנו לגאולה? התשובה פשוטה היא, הוא זכה מפני שעסק במצווה היותר גדולה שבכל המצוות, במצווה השקולה ככל התורה כולה, מפני שהוא עסק בגאולת ישראל. ולא רק עסק, אלא הוא עוסק ויעסוק בלא הרף בגאולתו, וכוח אלוקי זה מרוממהו ומשגבהו בישועה".

ואולי יסוד זה נרמז כבר בתחילת פרשת בהר. הפסוק אומר "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'", ומביא רש"י את אחד המדרשים הידועים ביותר "מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".

וכבר תמהו כל המפרשים מדוע נבחרה דווקא שמיטה להיות בניין אב לכל המצוות כולם וללמד שכולם אלוקיות. והתשובה הפשוטה לכך היא כי מצוות שמיטה הינה המצווה היסודית ביותר בתורה כיוון שהיא איננה מצוות היחיד אלא מצוות הציבור, "ושבתה הארץ". מצוות שמיטה היא מצוות הכלל וכל מגמת התורה היא "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". ולכן גם מובן מדוע הגלות מגיעה בשל אי שמירת השמיטה, כפי שכתוב בפרשת בחקותי "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם", כלומר, הארץ נעזבת כדי לחזור ולקיים את השמיטה.

אנו עומדים השבוע לחגוג את יום ירושלים, את היום שמייצג את חיבור הבניין החומרי, הקמת המדינה, בניין הארץ והשגשוג הכלכלי למהלך האלוקי של הגאולה. ירושלים היא המאחדת בין המלכות למקדש ולכן מכונה בשתי שמות: ציון- השם המייצג את הצד החומרי, וירושלים- השם המייצג את הצד הרוחני.

ויהי רצון שמתוך ציון נזכה לירושלים, ומתוך מדרגת הארץ נזכה למדרגת אברהם, יצחק ויעקב.

כתבות נוספות באתר:

הרב גור

מה בין חנוכה לפורים?

הנקודה המרכזית של חג החנוכה, היא העובדה המופלאה שבמאורעות החנוכה עם ישראל נדרש לקחת אחריות להרים את נס המרד ולהיאבק על אמונתו,

דילוג לתוכן