במוצאי שבת יחגגו המוני בית ישראל את יום ההילולא של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. ונראה שלא מצאנו בכל האומה אדם שחקוק זכרו בתולדות האומה כרבי שמעון בר יוחאי. ומצאנו את גדולי ישראל שמשבחים מאוד את העליה למערתו וביניהם רבי עובדיה מברטנורא שכתב: ש"בי"ח אייר, יום מיתתו (של רשב"י), באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, מלבד מה שמדליקים עליה נרות שהרבה עקרות נפקדו, וחולים נתרפאו, בנדר ונדבר שהתנדבו למקום ההוא…" .
וכן מובא בספר התודעה שבעל האור-החיים הקדוש "היה פעם אחת בהילולא וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר שעולים משם אל המקדש ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ועל רגליו, וכל הדרך היה גועה וצועק 'היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת קודש וכל פמליה של מעלה וכל נשמות הצדיקים' ובעת ההילולא היה שמח שמחה גדולה".
על פי ההלכה הפשוטה הסיבה לחגיגיות ביום ל"ג בעומר היא שאז פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות (מאירי יבמות סב,ב), או ע"פ שיטה אחרת המגפה נעצרה בל"ג בעומר אלא שאותם תלמידים שמחלתם החלה לפני ל"ג בעומר מתו אח"כ עד חג השבועות (חידושי אגדות למהר"ל, שם). וסיבה נוספת לחגיגיות בל"ג בעומר היא שאז החל רבי עקיבא ללמד את חמשת תלמידיו החדשים, שמהם הועמדה התורה בעם ישראל (פר"ח תצג,ב), או שאז נסמכו חמשת תלמידיו של רבי עקיבא (כה"ח תצג,כו).
וכמובן, נראה לומר, שאין כאן מחלוקת במציאות, שהרי ניתן לומר שבאותו היום בו פסקה המגפה נסמכו תלמידי רבי עקיבא ובאותו היום גם נפטר רבי שמעון בר יוחאי. אלא שכאן ישנה שאלה, מדוע מכל חמשת תלמידי רבי עקיבא, זכה רבי שמעון בר יוחאי ששמו יזכר בכלל ישראל?
ואולי ניתן לומר שהדבר קשור להנהגתו של רבי שמעון בר יוחאי כלפיי הרומאים. וכך מספרת הגמרא בשבת לג. "יתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר: כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקים, להושיב בהן זונות. מרחצאו, לעדן בהן עצמן. גשרים, ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה יתעלה. יוסי ששתק יגלה לציפורי. שמעון שגינה יהרג". כלומר, רבי שמעון בר יוחאי עומד בגבורה ומצביע על הקלקול היסודי שבמעשיהם של הרומאים. ובעקבות כך גולה בסופו של דבר למערה ושם, מתוך ההסתגרות ומתוך ההתעמקות, זוכה להביא לעם ישראל את פנימיות התורה.
ונראה שכבר בדבריו על הרומאים מביט רשב"י פנימה. שהרי אמנם חיצונית נעשים דברים לתיקון העולם ויישובו, אבל רשב"י יודע שכאשר נעשים דברים בעולם, יכולתם להשפיע בעולם תלויה לא במעשה הטכני אלא בכוונתו הפנימית של האדם, ברצונותיו הטובים, בשאיפותיו הישרות, וכיוון שכל מה שנעשה על ידי הרומאים הינו בכוונות פסולות- לא תהיה במעשיהם תועלת. (עיין עין איה שם).
ומתוך כך, מתוך ההעזה לומר את האמת הפנימית אע"פ שכרגע נראה אחרת, ולמרות שמסכן בכך את חייו, זכה לגלות את תורת הסוד. ולכן עם ישראל זוכר את רשב"י. עם ישראל רוצה לגלות לעולם את האמת הפנימית, הגדולה, שחייבת להיאמר באומץ ובגבורה, שלעיתים דורשת מסירות נפש ממש. ופעמים רבות בשלב ראשון נראה לאדם שהעם לא איתו שהרי רבי יהודה, נשיא ישראל, זכה לכבוד חיצוני באותו הדור והיה לראש המדברים בכל מקום, שגילה את האמת הזמנית, שניתן וצריך להשתמש במעשיהם של הרשעים כדי לקדם את עניינו של ישראל באותה העת. וכפי שידוע שלרבי יהודה היו אלפי תלמידים. אולם רשב"י, שסביר מאוד להניח, שהיו לו מתי מעט תלמידים, אחרי שנים רבות במערה, זכה ותורתו משפיע לדורי דורות והיא תורת הגאולה, שבה ועל ידה יזכו ישראל לגאולה השלמה. ולכן עם ישראל מוקיר את זכרו, כי זכרו הוא הזכר לטוב הגנוז, לגאולה השלמה, לאמת הפנימית, שהיא היא מטרתם היחידה של האומה הישראלית.
גם בדורנו זכינו לאנשים שאומרים את האמת הגדולה, גם אם כרגע לא כולם זוכים לקלוט אותה. ואותם האנשים יזכרו לדורות עולם על העמקתם, עמידתם וגבורתם. ויהי רצון שנזכה להידבק במעשיהם, ושבדורנו, דור של גאולה, יזכו להרבות גבולם בתלמידים, ועל ידי כך נמהר ונחיש את גאולתנו.