שורש הרע
בסוף פרשת בראשית אנחנו רואים שהאנושות הגיעה למצב קשה מאד:
"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו", מהו הרע – מהי אותה מחשבה רעה בשבילה הקב"ה מתנחם על בריאת העולם? יש להתבונן בפסוקים לפני שם אנו רואים את המעשים שהובילו להגדרה הנוראה: "…וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום".
וכך כתוב שם: "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו… " – רש"י ורוב הפרשנים מסבירים, שבני השרים, בני האלוהים, היו לוקחים בכוח נשים מכול אשר בחרו, כולל נשים נשואות.
הבעיה היא 'ויקחו' יש כאן אנושות שתכליתה לקחת, מחשבה רעה, היא מחשבה איך לקבל ולקחת, במקום איך לתת ולהעניק!
הדברים מופיעים ביתר פירוט בתחילת פרשתנו: "ותשחת הארץ לפני האלוקים ותימלא הארץ חמס, וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" – השחיתות היא החמס, העובדה שיש כאן אנושות לוקחת, אנושות חומסת.
מטרת הבריאה והתפקיד הגדול של האדם
הדבר הזה הוא ההיפך הגמור ממטרת בריאת העולם והאדם, המטרה היא 'עולם חסד יבנה', המטרה היא שהאדם יהיה מלא בנתינה 'ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה', האדם נברא בצלם אלוקים, הגילוי האלוקי אלינו הוא כולו נתינה וחסד, זו מטרת האדם – לתת ולהעניק (נכון, שכדי שהשפע לא יטביע צריך דין וגבורה וגבולות, אבל המטרה היא החסד).
לכן כדי לתקן את הדבר הזה האנושות הלוקחת נמחית, ונשאר רק נח בתיבה, נח, יחד עם בניו נמצאים בתיבה, בעולם סגור, ואיתם בעלי החיים. חכמים מרבים לספר איך כל תקופת היותם בתיבה, שנה ואחת עשר יום, הם היו עסוקים יום ולילה בדאגה לבעלי החיים, יום ולילה בדאגה לקיום, לטבע. שנה ואחת עשרה יום של חסד ללא גבול, של נתינה ללא הפסקה שאין בה קמצוץ של קבלת תמורה, רק נתינה, רק חסד.
"עולם חסד יבנה". לבנות את האנושות מחדש, לבנות את האנושות מחדש כשברור לכולם שבאנו לכאן, אנחנו בני האדם, לא בשביל לקחת, באנו כדי לתת.
ברגע שנח חדל מהנתינה, הוא נופל, ברגע שנוח שוכח מה תפקיד האנושות הוא מתבזה: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" – כבר כאן מעירים חז"ל 'איש האדמה' – יתמכר לאדמה, ללקיחה, כקין שהיה אף הוא איש אדמה, ומתוך כך הוא דואג לעצמו והנאותיו: "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה, וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ, ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו, וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" – כנען ממשיך מעשה אביו, ולוקח, נהנה מהעולם במקום להעניק, ואילו שני אחיו הגדולים נותנים, דואגים וגומלי חסד.
בדור לאחר מכן, יופיע נמרוד, התורה מציינת תכונה אחת בולטת של נמרוד: "כוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גיבור בארץ, הוא היה גיבור ציד לפני ה', על כן יאמר כנימרוד גיבור ציד לפני ה'" – נמרוד הוא צייד, מהו ציייד, צייד זה לעסוק בלקחת, אפשר לצוד בעלי חיים, אפשר לצוד בני אדם, אפשר לצוד את משאבי הטבע, אפשר אפילו לצוד את ה'…לעבוד את ה' כדי לקבל, כדי לקחת…
האנושות עלולה שוב ליפול למנטליות שבה הנושא המרכזי הוא כמה אתה צד, כמה הצלחת לחטוף ממשאבי העולם, על כמה בעלי חיים הצלחת להשתלט, על כמה אנשים הצלחת להערים.
בתוך החושך הזה אברהם צריך לחזור ולהזכיר את מה שהתגלה בתוך התיבה, בתוך הבועה של התיבה, ולהפוך את המסר למסר עולמי, כללי, כלל אנושי- לא באנו לכאן אלא בשביל לגמול חסד.
אברהם איש החסד, כדברי הנביא "חסד לאברהם". אנחנו עושים חסד עם האחרים, עם בעלי החיים, עם הצומח, עם הדומם, עם העולם כולו. וכך אנחנו מגשימים את מטרת הבריאה, את הכותרת של הפרק הראשון של בריאת העולם שבה מילת המפתח היא טוב, וירא אלוקים כי טוב", הכל טוב, הכל מתוך מגמת הטוּב.
בימים אלו שיש מלחמה על הר בית ה' בירושלים, נזכרתי שגם ירושלים מוזכרת בפעם הראשונה בתנ"ך בהקשר של נתינה: "ומלכי-צדק מלך שלם, הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, ויברכהו ויאמר: ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, וברוך אל עליון אשר מגן צרי בידך, ויתן לו מעשר מכל" – יש כאן כל כך הרבה נתינה והענקה, גשמית ורוחנית (ברכה), זו צביונה הפנימי של ירושלים, של הר בית ה'.
בתוך כל התוהו ובוהו, של הימים האחרונים, בתוך הרוע והאכזריות, הצביעות והשקר – עולה הקריאה הגדולה שנזכה להיות טובים, להרבות טוב, להיות אנשי הטוב בעולם, ולגדוע את הרשע והחמ(א)ס, את האנשים שגם את הר בית ה', מנצלים לרוע 'וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום'.