קורבנות הציבור וארץ ישראל
בפרשת השבוע אנחנו נפגשים בפירוט של קורבנות הציבור, ומיד עולה השאלה מדוע דווקא בפרשת פנחס? האם לא היה מתאים יותר שפירוט קורבנות הציבור יהיה יחד עם שאר ענייני הקורבנות בספר ויקרא?
כפי שכתבנו בעבר, וכפי שראינו בשבוע שעבר, חלקו האחרון של ספר במדבר הוא הכנה ברורה לקראת הכניסה לארץ. והדברים הולכים ומתקדמים בפרשתנו: מינוי יהושע, המניין לקראת חלוקת הנחלות, בירורי בנות צלפחד בעניין הנחלות ועוד.
קורבנות הציבור, הם קורבנות של האומה כולה, הם התקדשות והתעלות של כל הכלל, זו מציאות שלא שייכת במדבר (הרמב"ן, אביהם של ישראל, העולה לארץ ומייסד ביהכנ"ס הרמב"ן בירושלים, כותב שלא הוקרבו קורבנות ציבור במדבר. ואמנם ראשונים רבים חולקים, אבל נראה שגם לשיטתם זה היה רק הציבי לך ציונים, הכנה לקראת קורבנות הציבור בארץ ישראל. בכל מקרה, כהלכה לדורות אין קורבנות ציבור אלא בביהמ"ק בירושלים). כשמגיעים לארץ ישראל מתגלה הקומה הציבורית, ואז שייך לחוש את רוח העם, את הכוח של הציבור, את העוצמה של האומה.
הזהות המרכזית של כל אחד ואחד מאיתנו היא בן ישראל, חלק מהאומה. אחרי הזהות המרכזית הזאת, כל אחד ואחד מאיתנו יש לו את החלק שלו, את האות שלו, אבל זה מתחיל מהיותנו חלק מעם ישראל- זה הבסיס הרחב, הגדול והמשמעותי מאד שלנו. אני זוכר שכאשר הייתי בגיל העשרה הייתי מקפיד לשמוע תוכנית רדיו אחת ביום שישי: "זיקוקים של אדיר" של אדיר זיק זצ"ל, אשר היה מציג עצמו תמיד כ: יהודי מארץ ישראל!
אנחנו ישראלים בארץ ישראל, זו העוצמה שלנו, זה החלק הניצחי שבתוכנו, החלק שמעבר לכל המעשים והבחירות, מעבר לכל הנפילות והטעויות, וגם מעבר לכל ההצלחות והעליות. ישראלים בארץ ישראל!
ריח ניחוח האומה
קורבנות הציבור מייצרים ריח ניחוח. ריח הניחוח הוא האוירה הכללית, האור המקיף שמתוכו הכול צומח. קורבנות הציבור הם ההתקרבות הציבורית, ההתעלות של האומה. כל האומה מקריבה ומתקרבת. לכן אסור שקורבנות הציבור יהיו של יחיד או שותפים. אפילו אם כל אזרחי מדינת ישראל יתנו 10 אגורות ונקנה קורבן שיוגדר בשותפות של כל אחד ואחד, זה לא יכול להיות קורבן ציבור. קורבן ציבור הוא קורבן של האומה בכללה, ולא של פרטים בתוכה.
להיות שייכים לאומה כשזו צועדת ומתקדמת, שכל יחיד ויחיד נהנה מרוח גבית מקדמת ומקרבת, מעירה ומעוררת- כשזה הכיוון הכללי, קל מאד להתעלות. זו עוצמה עצומה של אומה שלימה שעובדת את אלוקיה, שמרוממת את העולם כולו. יום יום קורבן התמיד, וביתר שאת ויתר עוז במועדי הקודש ובראשם השבת.
השבוע שצמנו בי"ז תמוז התאבלנו על ביטול התמיד, כאבנו את ביטול התמיד, כי זה האובדן הגדול ביותר, זה אובדן המקדש, אובדן ההתעלות הכללית הגלויה, כמה היינו יכולים להאיר את העולם כאומה.. יש כאב אדיר על החסרון.
אני תמיד מדמיין, רחוב שההסתכלות עליו תרומם, תקשורת שמצמיחה ומגדלת – שפותחים את הרדיו, ורה"מ האיש עם העוצמה והכריזמה, מתחיל בדבר ה' לאומה, במילים עצומות של גודל ואמונה, רוממות וגודל, ואז פנאל פרשנים מגדולי חכמי ישראל דנים את דבריו, ובין לבין שירת קודש, וכך האומה מתגדלת, ומגיעה לשיאים של קרבת ה' ומוסריות, לשיאים של טוב וחסד.
אוי לנו כי חטאנו, ואיבדנו את הגודל והיופי הזה!
על זה אנחנו אבלים, על כך אנו כואבים, בשלושת השבועות הללו.
כמו מקדש מעט, ננסה לייצר בינתיים ציבור מעט. נבנה חברה, שהשיח שלה מחובר לאידאלים, לקב"ה, נבנה חברה אוהבת בטוחה וצודקת, חברה של חסד ותורה, אמונה ותפילה, חברה שמקדשת את ה', חברה שהילדים שלנו יצאו ויחזרו יותר חזקים, יותר טובים, זה אפשרי, חברה שבה מעשר כספים הוא נורמה, חברה שלימוד שש שעות בשבתות, ימים טובים וחולו של מועד הוא הבסיס, חברה שבה לשון הרע הוא בושה וחרפה, ומי שבטעות ידבר יסתכלו עליו בפליאה ותדהמה. נתחיל בתוכנו, בבית הכנסת שלנו, שקהילה, ביישוב ובמשפחה, ונזכה להדביק בטוב והטוהר הזה את עם ישראל.
קריאת הפרשה מעוררת אותנו לחלומות הללו: אומה מסודרת, איש על מקומו ותפקדיו ונחלתו, קורבנות הציבור בשבתות ומועדים, הנהגה מופלאה של 'איש אשר רוח בו'. יהי רצון שנזכה לכך במהרה!