הרב גור גלון
דיני התודה
בפרשת אמור ממשיכה התורה לעסוק בסדרי הקדושה של עם ישראל, קדושת הכוהנים ובענייני קדושה נוספים.
עניין חשוב המופיע בפרשה הוא קורבן התודה. אנו נמצאים לפני יום ההודאה הגדול, יום העצמאות, והתבוננות בעניין קורבן התודה יכולה ללמדנו יסודות חשובים בעניין ההודאה.
"וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו, ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אני ה', ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אני ה', ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה'".
בפרשיה זו ישנם כמה דברים הראויים לתשומת לב:
- זבח התודה נזבח אך ורק לרצונכם, מדוע זה כל כך משמעותי?
- בצמוד לקורבן התודה מופיעה אזהרה לא להותיר ממנו עד הבוקר, דבר הנוהג בכל הקורבנות. מדוע התורה חיברה אותו לקורבן התודה?
- מדוע מחברת התורה את אחד הציוויים המשמעותיים בה, להיזהר מחילול ה', עם קורבן התודה?
לרצונכם
חז"ל אמרו דברים נשגבים על קורבן התודה:
"ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא: לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם, כל ההודיות בטלין והודיות תודה אינה בטלה לעולם." (מדרש תהלים ק, ד)
– קורבן התודה הוא דבר נצחי ועליון.
התודה היא אחד הדברים המונחים בבסיס קיומו של האדם. המאבק הגדול של כל אדם הוא מול האנוכיות שבו, מול המחשבה שהוא במרכז והכול מגיע לו. כתיקון לכך מתייצבת הכרת התודה העמוקה ומכריזה – כל מה שהאדם מקבל הוא חסד, אל לו לחיות בתחושת חסר, אלא בראייה האמתית שכל מה שהוא זוכה לו הוא חסד גדול, כל קיימו אפשרי בזכות אנשים רבים סביבו המשפיעים טוב. ההכרה בסיסית זו, מוציאה את האדם מעצמו ומאנוכיותו, ובאמירת התודה הוא מכיר כי ראוי להוקיר ולהודות בלב שלם כי הוא לא יכול להתקיים בלעדי כל האנשים שסידרו ותקנו את העולם בטרם הוא בא אליו, הוא חב להם על כל החסד והטוב!
מתוך ההכרה הזו אדם מתחיל לראות ולחוש את טוב ה' בעולם. הכול כה מלא חסד והוא מתהלך עם עיניים ולב המרגישים את האור והטוב, הוא מתמלא בשמחה וברצון אדיר להודות – לרצונכם תזבחו, לא מתוך חובה אלא מרצון ישר וטבעי. זהו העולם המתוקן, בו אין צורך לצוות – 'מצוות בטלות לעתיד לבוא' – יש רצון אדיר וישר, לומר תודה – לשיר תודה.
אך ההודיה הגדולה והעמוקה יותר, היא הודיה לה'. היא מכירה בכל הטוב והחסד שמקורו באין סוף ברוך הוא, בורא העולם. זהו חסד טהור ממי שמחייה ומקיים את העולם כל יום בטובו תמיד.
קיום של הודיה תמידית מוביל אותנו לשמחה, חיוניות, עין טובה, אהבת הבריות ודבקות בה' – לכן מיד עם פתיחת העיניים בבוקר, פותח האדם את יומו בתודה – 'מודה אני לפניך…'. גם בברכת המזון אנו מודים – 'נודה לך ה'..', ובכל תפילה אנו כורעים ומשתחווים ו'מודים אנחנו לך ה' אלוקינו…', רק עם שחי בעולם של הודיה יכול לקדש שם שמיים, זה תמצית ייעודנו 'עם זו יצרתי תהילתי יספרו'.
הכרת הטוב ללא שייור
אך שאלה אחרונה עוד נותרה, מדוע התורה מחברת את דין נותר יחד עם התודה?
אפשרות אחת היא שכל המהלך הזה לא יהיה שלם בפני עצמו. אם האדם מכיר וחי את הטוב והחסד שנעשה בעולם כולו הוא רוצה גם לשתף ולעשות חסד עם כמה שיותר אנשים, לכן ראוי שתעשה סעודת הודיה גדולה, בה שותפים רבים 'אודך בקהל עם…', בזה הוא שותף למהלך החסד הכללי בעולם.
עוד ניתן לומר, כי דווקא בגלל שההודאה היא מרצונו, היא בוקעת מן הלב, היא עלולה לדעוך אחרי שפגה ההתלהבות הראשונית. כנגד זאת מצווה התורה להמשיך באותה התלהבות, לא להשאיר שיירים.
גם לאחר 66 שנים להקמת המדינה, אנו מלאי הודיה והתרגשות, לא כהה ליבנו לגודל השעה והנס, שמחה מציפה את ליבנו, ולמראה הבנייה וההתיישבות עיננו מזילות דמעות גיל, כרמי הגפן הנראים מחלוננו – לא משאירים אותנו אדישים, עם ישראל הולך ונבנה בארצו ומדינתו, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!!!