שמחת עונה כשאי אפשר לקיים חיבור

תוכן עניינים

הרב יאיר וייץ

רקע

זוגות רבים מתמודדים עם מצבים שונים שבהם האפשרות לקיים את שמחת מצוות העונה בחיבור רגיל כדרך כל הארץ (יחסי אישות מלאים. להלן: חיבור) נחסמת בפניהם למשך תקופה מסוימת, ועולה השאלה, האם ניתן למצוא פתרון זמני למצוקתם? או שמא עליהם להתנזר משמחת העונה למשך אותה תקופה, מחמת איסור הוצאת זרע לבטלה?

אחת התופעות השכיחות שכוללות הימנעות מחיבור כדרך כל הארץ היא מחלה שנקראת ווגיניזמוס (Vaginismus), שהיא מחלה פסיכולוגית-פיזית שגורמת להתכווצות לא רצונית של שרירי הנרתיק, כך שנמנעת אפשרות של קיום יחסים מלאים. הגורמים לתופעה זו רבים ומגוונים, חלקם נובעים מסיבות פסיכולוגיות, כגון טראומה מינת שחוותה האשה בצעירותה, תוכן מסוים שאליו נחשפה, חינוך שגוי של נושא הצניעות או שמחת העונה, וכדומה. חלקם נובעים מסיבות פיזיות כמו דלקות שונות וכיוצא בזה. ישנם אומדנים שונים באשר לשכיחות התופעה בקרב האוכלוסיה, כאשר הגבוהים שבהם מעריכים שכ-15% מכלל הנשים סובלות מווגיניזמוס בדרגת חומרה כזו או אחרת. הטיפול המקובל והרווח שתופעה זו כולל פעמים רבות תקופה כלשהי, שעשויה להגיע לעיתים לשבועות וחודשים, שבה בני הזוג צריכים להימנע מקיום החיבור כדרך כל הארץ, לצד טיפול נפשי או גופני מלווה. כמו כן ישנן מציאויות נוספות שבהן בשל סיבות רפואיות לא ניתן לקיים את החיבור כדרך כל הארץ, כגון במצבים נפוצים של תופעת שליית פתח.

תופעה מאתגרת נוספת, שזוקקת בירור הלכתי באשר למציאת פתרונות שיאפשרו לבני הזוג לקיים את החיבור בשמחה, היא המכונה בלשון המקצועית 'שפיכה מוקדמת', במסגרתה יש קושי לקיים את החיבור היות וזרע האיש יוצא, בניגוד לרצונו, עוד לפני החיבור. תופעה זו מחמירה, באפקט 'כדור השלג', כאשר את שמחת החיבור אופף הלחץ והחרדה מפני יציאת הזרע לפני החיבור. אחד הדברים שעשויים להביא לפתרון הבעיה או לכל הפחות למזעורה, הוא מתן עוגן הלכתי המאפשר את קיום החיבור והשלבים הקודמים לו, גם מתוך ידיעה שקרוב לוודאי שהזרע ייצא עוד לפני החיבור.

מצב נוסף שיש לתת אליו את הדעת, הוא מצב בו בליל הכלולות החתן והכלה חשים שלא נכון לבצע את 'בעילת המצווה' כעת, ומאידך רוצים לשמוח יחד בקרבה וחיבור, והשאלה האם הם רשאים לקיים חיבור חלקי בהצמדת איבר החתן לפתח הנרתיק, או שמא גם בכך יש בעיה של הוצאת זרע לבטלה?

נפתח בניתוח הדיונים התלמודיים סביב המושג 'ביאה דרך איברים'.

הדיון התלמודי סביב 'ביאה דרך איברים'

קינוי לביאה דרך איברים ולנשיקת שמש

בתלמוד הבבלי במסכת יבמות נה, ב, דנה הגמרא מדוע בפרשת סוטה נכתב "ושכב איש אותה שכבת זרע". כבדרך אגב, דנה הגמרא על מקרה שבעל 'קינא לאשתו' על ביאה דרך איברים או בנשיקת שמש, כלומר אסר עליה להתייחד עם גבר זר מסוים ולקיים עימו 'ביאה דרך איברים' או 'נשיקת שמש' (יבואר להלן), והשאלה שעליה דנה הגמרא היא האם קינוי כזה מחיל על האשה דין 'סוטה' במידה ועברה על קינויו:

["שכבת זרע"] דסוטה למה לי? לכדתניא: שכבת זרע – פרט לדבר אחר. מאי דבר אחר? אמר רב ששת: פרט לשקינא לה שלא כדרכה. א"ל רבא: 'משכבי אשה' כתיב! אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה 'דרך אברים' (מיעוך דדים, ודש מבחוץ בשאר אברים. רש"י). א"ל אביי: פריצותא אסר רחמנא? (בתמיה, כלומר: פשיטא דלאו קינוי הוא, דמשום פריצותא לא מיתסרא עליה. רש"י) אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה בנשיקה (אבר נושק במקום תשמיש. רש"י). הניחא למ"ד העראה – זו הכנסת עטרה (אבל נשיקה לאו העראה היא, ולא מיתסרא לבעלה בהכי, שפיר קאמרת דלאו קינוי הוא. רש"י), אלא למ"ד זו נשיקה, מאי איכא למימר? אלא, לעולם לשקינא לה דרך אברים, ואיצטריך, סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא, והא קא קפיד, קמ"ל.

העולה מהסוגיה הוא שהגמרא רואה ב'דרך איברים' מעשה של 'פריצות בעלמא', שלשיטה אחת אין אפילו הוה אמינא שייחשב לקינוי, ולשיטה שניה היתה הוה אמינא לאוסרו מחמת הקפדת הבעל על הדבר. לגבי 'נשיקת שמש', הגמרא מסיקה שהשאלה אם קינוי לה תופס או לא תלויה במחלוקת האמוראים האם נשיקת שמש נחשבת ל'העראה' שדינה כביאה לכל דבר ועניין. בהמשך אותה סוגיה הגמרא מרחיבה בביאור מחלוקת האמוראים, ומביאה את שמות העומדים בכל דעה:

אמר שמואל: העראה – זו נשיקה, משל, לאדם שמניח אצבעו על פיו, אי אפשר שלא ידחוק הבשר. כי אתא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: גמר ביאה בשפחה חרופה – זו הכנסת עטרה (מכלל דנשיקה העראה היא, כשמואל. רש"י)… כי אתא רב דימי א"ר יוחנן: העראה – זו הכנסת עטרה… כי אתא רבין א"ר יוחנן: העראה – זו הכנסת עטרה. אדרבה בר בר חנה ודאי פליג, אדשמואל מי לימא פליג? לא, מנשיקה ועד הכנסת עטרה – העראה קרי לה. כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן: העראה – זו הכנסת עטרה, גמר ביאה – גמר ביאה ממש, מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור עליה, ופליג אדשמואל.

לסיכום: העולה מן הסוגיה הוא שביאה דרך איברים אינה נחשבת לביאה, ואילו נשיקת שמש נחשבת לביאה לדעת סיעה נכבדת של אמוראים (שמואל, וכמה אמוראים בדעת רבי יוחנן).

בסוגיה המקבילה במסכת סוטה כו, ב, הגדיר רש"י את 'ביאה דרך איברים' באופן מעט שונה:

דרך אברים פריצותא בעלמא הוא – שוכב עמה בקירוב בשר.

בני מבול

אזכור נוסף בתלמוד לביאה דרך איברים נמצא בסוגיה במסכת נדה יג, ב, שם מביאה הגמרא ברייתא:

ת"ר: הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח.

הגמרא מנתחת את הברייתא ומנסה להבין לְמה כוונתה:

בשלמא גרים – כדר' חלבו, דא"ר חלבו: קשין גרים לישראל כספחת (שאין בקיאים במצות, ומביאין פורענות. ועוד, שמא למדים ישראל ממעשיהן. רש"י). אלא 'משחקין בתנוקות' מאי היא? אילימא משכב זכור – בני סקילה נינהו! (ואת אמרת מעכבים את המשיח ותו לא הלא במיתה הן נידונים. רש"י) אלא דרך אברים (היינו שכבת זרע לבטלה. רש"י) – בני מבול נינהו! אלא דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו (והוא ראוי להוליד, נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה. רש"י), דא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר: כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.

הסוגיה דנה בשאלה מיהם ה'משחקין בתינוקות', ולמה הם מעכבים את המשיח. ברור ממהלך הסוגיה, ובעיקר מסופה, שהסיבה לעיכוב המשיח נעוצה בכך שאותם משחקים בתינוקות מתעכבים ממצוות פריה ורביה, אלא שהגמרא מנסה למצוא מהו בדיוק המקרה המדויק שאליו כיוונה הברייתא. תחילה הגמרא מציעה שמדובר בנערים או אנשים שחוטאים עם ילדים במשכב זכר לשם שעשוע (כפי שהיה מקובל בתרבויות שונות בעבר, למשל ברומא [עי' מסכת גיטין נז, ב]), שבמקום להקים משפחה עם אשה כטבעו של עולם, הם מפנים את יצרם לאפיקים עקרים שלא ניתן להעמיד באמצעותם את הדור הבא. אלא שהגמרא דוחה שלא ייתכן שחטא כה חמור שעונשו סקילה, חומרתו תבואר בברייתא בכך שהוא פוגע רק בתהליך הגאולה, שכן עיקר הפגיעה היא באדם החוטא עצמו.

לאחר מכן הגמרא מציעה להעמיד את המתעכב מפריה ורביה ומעכב את המשיח, במי שמקיים 'ביאה דרך איברים'. ניתן להבין זאת בשני אופנים: או שמדובר על העושה כן עם זכר, ואזי אין כאן את עונש הסקילה שהפריע לגמרא קודם לכן, או שמדובר כאן על העושה כן עם אשתו על מנת שלא תיכנס להריון, ובכך מעכב את המשיח. אמנם מהמילים "משחקין בתינוקות" נשמע יותר שמדובר על המשך אותה תופעה של משכב זכר שהיה נעשה בילדים קטנים, ועל כך הגמרא אמרה שאם היה ממש משכב מלא, בן סקילה הוא, ואם רק 'ביאה דרך איברים' – חומרתו קטנה יותר. אם היה מדובר על בעל ואשתו, לא מובנות שתי המילים, לא 'משחקין' ולא 'בתינוקות'. על כל פנים, הגמרא מקשה שלא ייתכן שמדובר במקרה כזה, שכן חומרת מעשה זה גדולה מחומרת המעכב את המשיח, שהרי אמרו חכמים (סנהדרין קח, א-ב, ועוד) שבני דור המבול נענשו בין השאר על שהוציאו זרעם לבטלה על מנת למנוע את המשכיות העולם, ובכך הביאו לעולם את המבול, שלמעשה זרז את מה שניסו לעשות על פני שנים רבות של חיים עקרים.

לכן מסיקה הגמרא שמדובר על מי שנושא קטנה, ובכך מעכב עצמו מלפרות ולרבות (ולפי דרכנו למדנו עד כמה יש משמעות להולדת ילדים בגיל צעיר, אל מול דחיית הנישואים וההולדה לגיל מבוגר, אך זה נושא לדיון נפרד).

לסיכום הסוגיה: הגמרא במסכת נדה עסקה בניתוח ברייתא העוסקת בתופעות שמעכבות את הגאולה השלימה, שאחת מהן היא 'משחקין בתינוקות', שעניינה הוצאת זרע באופן שלא מאפשר הבאת חיים חדשים לעולם, וממילא עיכוב הגאולה.

מהתבוננות בדברי הגמרא הללו ניתן להסיק שכאשר הוצאת הזרע הבלתי-מפרה נעשית מחמת אילוץ ולא כדי להימנע מפריה ורביה, אין היא מעכבת את המשיח.

דעת ר"י ותוספות רי"ד

בעלי התוספות במסכת יבמות לד, ב, דנים בשאלה האם 'ביאה שלא כדרכה' (בפי הטבעת) מותרת או אסורה. תחילה הם מקשים סתירה בין הגמרא במסכת יבמות, ממנה עולה שביאה שלא כדרכה אסורה, לגמרא במסכת נדרים, ממנה עולה שביאה שלא כדרכה מותרת. תוספות מביאים לכך שני תירוצים בשם ר"י: 1. כאשר הביאה לא כוללת הוצאת זרע – היא מותרת, ובכך עוסקת הגמרא במסכת נדרים. כאשר הביאה כוללת הוצאת זרע – אסורה, ובכך עוסקת הגמרא במסכת יבמות. 2. הגמרא במסכת נדרים עוסקת באדם שמעוניין בכך באקראי ולא לשם מניעת הריון, אך הגמרא במסכת יבמות עוסקת באדם שעושה מעשה ער ואונן, שהשחיתו זרעם (באמצעות ביאה שלא כדרכה) כדי שתמר לא תהרה, ולכן זה אסור:

ולא כמעשה ער ואונן דאילו התם שלא כדרכה – משמע דאסור לשמש שלא כדרכה, ותימה דבפרק ב' דנדרים (כ, ב) אמר: ההיא דאתיא לקמיה דרבי, ואמרה ליה: שולחן ערכתי לו והפכו! אמר לה: בתי, התורה התירתך לו. ומסיק דהלכתא הכי. ו'הפכו' היינו שלא כדרכה, לפי שמצטערת בכך… ואומר ר"י דהתם מיירי בלא הוצאת זרע, דשרי, דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן. עוד אמר ר"י, דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה – שרי, כדאמרינן בנדרים (שם): כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – יעשה…

כיוצ"ב כתב תוספות הרא"ש שם, אך לא הזכיר ששני התירוצים הם של ר"י:

ולא כמעשה ער ואונן, משמע הכא דאסור לשמש שלא כדרכה. וקשה מהא דאמרינן בפרק 'ואלו מותרים': ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכה! פירוש – שלא כדרכה. אמר לה: בתי התורה התרתך לו, ומסיק דהלכתא הכי… וי"ל דהתם בלא הוצאת זרע איירי, דכיון דליכא השחתת זרע ולא הוי כמעשה ער ואונן, שרי. ועוד יש לומר, דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא א"כ רגיל לעשות כן תמיד, אבל אי באקראי בעלמא מתאוה לאשתו לשמש שלא כדרכה – שרי, כדאמרינן בנדרים: כל מה שרוצה לעשות באשתו – עושה, משל לבשר הבא מן הטבח ודגים מבית הצייד.

וכן כתב המרדכי בהלכות נדה רמז תשלב, אלא שלגרסתו התירוץ הראשון של ר"י היה ש'ערכתי לו שולחן והפכו' הכוונה לביאה כדרכה אלא שהוא למטה והיא למעלה. כמו כן, המרדכי כותב במפורש שתירוצו השני של ר"י הוא התירוץ העיקרי:

ובסוף פרק שלישי דיבמות משמע נמי דאסור לשמש שלא כדרכה, דחשיב ליה כמעשה ער ואונן. וקשה, דבפרק שני דנדרים אמרינן: ההיא דאתא לקמיה דרבי, אמרה לו: ערכתי לו שלחן והפכו! אמר לה: בתי מה אעשה לך, שהתורה התירה לו. ואומר ר"י שיש לפרש דלאו בתשמיש שלא כדרכה [מיירי], אלא היא מלמעלה והוא מלמטה. ועוד אומר ר"י, דאין חשוב מעשה ער ואונן אלא אם כן מתכוין להשחית, ורגיל לעשות כן תדיר, אבל באקראי בעלמא שיתאוה לאשתו שלא כדרכה – שרי. וכן נראה לפרש: 'שלחן ערכתי לו והפכו' – שלא כדרכה, דעל כרחה קבלה, כי היא מצטערת, והכתוב קראו 'עינוי': "אם תענה את בנותי", אבל היא למעלה מאי איכפת לה? ואפי' שלא כדרכה השיב לה 'התורה התירה לו'.

לפי תירוצו השני של ר"י, לכאורה גם ביאה דרך איברים תהיה מותרת כאשר היא נעשית באקראי ולא כדי להשחית את זרעו, אף אם היא נעשית מתוך תאווה לכך ולא מתוך צורך ואילוץ. קל וחומר שכאשר האדם מעוניין לקיים את החיבור כדרכו, ומנוע מכך, מותר יהיה לו לקיים 'ביאה דרך איברים'.

וכן כתב תוספות רי"ד מסכת יבמות יב, ב, שכל האיסור הוא רק כאשר מתכוון להשחית זרעו כדי למנוע הריון:

ואי קשיא לך, האיך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן? תשובה: איזהו מעשה ער ואונן שאסרה תורה? – כל שכוונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופיה, ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבוא לידי סכנה – מותר, וכן נמי אם מתכוין לתאוות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר – מותר, כדאמרינן בפרק קמא דנדרים (כ, ב): ההיא דאתא לקמיה דרבי, א"ל ערכתי לו שולחן והפכו, והתיר; והא ער ואונן שלא כדרכה שמשו, כדאמרינן לקמן במסכת (לד, ב), אלא ודאי הם, שהיתה כוונתם שלא תתעבר, היו עוברים, אבל מי שכוונתו להשלים תאוות יצרו אינו עובר, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, ולא יקרא משחית זרעו, שאילו כן אל ישכב אדם עם הקטנה המעוברת והעקרה.

דעת הרמב"ם

הרמב"ם (על פי הגרסה הרווחת, ולקמן נדון בזה בע"ה) בהלכות איסורי ביאה כא, ט, כותב על פי הגמרא במסכת נדרים (שנזכרה בתוספות הנ"ל) שאדם רשאי לקיים חיבור עם אשתו בין כדרכה ובין שלא כדרכה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. כלומר כתירוצו הראשון של ר"י:

אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה: בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, [ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה] ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך.

אמנם ברמב"ם מהדורת פרנקל צוין ב'שינויי נוסחאות' שברוב כתבי היד לא מופיעות המילים 'ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה'. וכך היא גם גרסת הרב קאפח ברמב"ם, וכך היא גרסת הרמב"ם מהדורת 'אור וישועה', שנחשבת מדויקת מאד (להרחבה בעניין זה ראו במאמרו של הרב אליהו בן סימון סעיף ה').

על כל זה יש להוסיף את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה על מסכת סנהדרין ז, ד, שכתב את הדברים הללו ללא הוספת המילים 'ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה', ואדרבה, מתוכן דבריו משמע שההיתר הוא אף עם הוצאת זרע, ואף דרך איברים:

ומותר לאדם לבוא על אשתו שלא כדרכה ודרך אברין או איך שירצה, וכך היתה תשובת אחד החכמים לאשה ששאלתו על כך, אמר לה: התורה התירתך לו. וכבר רצה אחד החכמים לקבוע שיש בזה מן הגנאי שיהא האדם עושה עם אשתו מעשים אלו, או שישמש עמה באותם האופנים שעושים ההמון לרוב התאוה, כגון מה שהזכרנו משכב הפוך ונשוק מקומות מסויימים בגוף וכיוצא בזה. ואמרו חולקים עליו: וחכמים אומרין, 'כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה', ופסק התלמוד בזה הלכה כחכמים. אבל על אף שכל זה מותר כמו שאמרנו, החסידים הצנועים מתרחקים מכל הדברים הבהמיים האלה ומגנים אותם, ומגנים את אותם השמים כל מחשבתם ומאויים ענינים אלו. לפי שכיון שנתברר שמטרת המשגל היא קיום המין לא ההנאה בלבד, ולא ניתנה ההנאה בכך אלא כדי לעורר את בעלי החיים אל המטרה העיקרית שהוא העמדת הזרע.

מבואר מדבריו "או שישמש עמה באותם האופנים שעושים ההמון לרוב התאוה", שמדובר על מעשה הכולל הוצאת זרע. עוד מבואר מדבריו, שהגנאי שבמעשים אלו, שמחמתם הרמב"ם סייג ואמר שמידת חסידות שלא יקל אדם ראשו בכך, הוא מצד שנעשים לשם תאוה בלבד ולא לשם קיום המין. אמנם אם הדבר נעשה מתוך שלא ניתן לקיים את החיבור באופן שיביא לקיום המין, אין דופי בזה. ואדרבה, אם על ידי כך שתקופה מסוימת יקיימו את החיבור באופן הזה, יוכלו אחר כך לקיימו כראוי, ייתכן שהדבר אף רצוי.

ראשונים שהעתיקו את הנוסחה הרווחת ברמב"ם

מספר ראשונים העתיקו את הנוסח הנ"ל בדעת הרמב"ם, אלא שהם הוסיפו התייחסות גם לביאה דרך איברים. למשל כך כתב האורחות חיים הלכות כתובות אות ז':

ואחר שכנסה וכתב לה כתובה – הרי היא אשתו לכל דבר, וכל מה שירצה לעשות עמה – עושה: בועל בכל עת שירצה… ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך איברים, ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה. ואעפ"כ מדת חסידות היא שלא יקל אדם ראשו לכך.

וכך כתב גם הכלבו סימן עה, אלא שהוא התייחס רק לביאה דרך איברים, וכלל לא התייחס לביאה שלא כדרכה. כמו כן, הכלבו הוסיף וכתב ש'לא יקל אדם ראשו' הכוונה 'להרגיל עצמו בכך':

ומנשק אדם את אשתו בכל אבר שירצה, ויוכל לבא עליה בין כדרכה בין דרך אברים, ובלבד שלא יוצא זרע לבטלה. ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם ראשו להרגיל עצמו בכך.

גם הטור אבן העזר כה, הביא את דברי הרמב"ם הללו, ואף הוא הוסיף את המילים 'בין דרך אברים', והוסיף את תירוצו השני של ר"י בתוספות במסכת יבמות, שהאיסור לשמש שלא כדרכה עם הוצאת זרע הוא בדרך קבע בלבד, אך באקראי מותר אף אם המניע הוא שמתאווה לכך:

ואשתו של אדם מותרת לו, לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו – עושה: בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה ור"י פירש דאפילו בהוצאת שכבת זרע נמי מותר לשמש שלא כדרכה, ובלבד שלא יהא רגיל כן אלא אקראי בעלמא, שמתאווה לאשתו לשמש שלא כדרכה, אלא אסור להיות רגיל בכך.

ההכרעה ההלכתית של הבית יוסף

הבית יוסף אבן העזר כה, מביא את דברי הטור שהביא את הרמב"ם ור"י, וכותב שאין לקבל את דעת ר"י להלכה, כיוון שאיסור הוצאת זרע לבטלה איסור חמור הוא. והוסיף וכתב שאם היה ר"י רואה את הדברים החמורים שנאמרו בזוהר על המוציא זרע לבטלה – לא היה כותב להתיר זאת אפילו באקראי:

ואשתו של אדם מותרת לו, לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו – עושה: בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא אליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. כל זה לשון הרמב"ם בפכ"א מהא"ב (ה"ט)… ומכל מקום כתב שיזהר שלא יוציא שכבת זרע לבטלה, כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ודרבי יוחנן אדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן בפרק כל היד (נדה יג.): המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה. וכן כתב התוספות (יבמות לד, ב) בשם ר"י בחד תירוצא, כמו שאכתוב בסמוך.

ומה שכתב רבינו בשם ר"י דאפילו בהוצאת שכבת זרע נמי מותר וכו'. בס"פ ד' אחין אהא דקאמר דמעשה ער ואונן הוה שלא כדרכה, הקשו התוספות מהא דשרי בנדרים שלא כדרכה, ואומר ר"י דהתם איירי בלא הוצאת זרע, דשרי, דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן. ועוד אומר ר"י דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע, ורגיל לעשות כן תמיד. אבל באקראי בעלמא, שמתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה – שרי. וכתב הרא"ש שם דהאי שינויא בתרא עיקר. ודבר קשה הוא להתיר לו להכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי, ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו, וכבר כתבתי בזה. [בדק הבית] ואילו היה ר"י רואה מה שאמר הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה, כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה, לא היה כותב זה שכתב [עד כאן].

אף שהבית יוסף הקשה על ר"י מדברי הזוהר המחמיר בעונשו של המוציא זרע לבטלה, אלמלא דמיסתפינא אפשר היה לדחות את קושייתו, שכל דבריו החמורים של הזוהר בקשר להוצאת ז"ל נאמרו ביחס לאדם שעושה זאת שלא במסגרת שמחת העונה עם אשתו, אלא בדרך אוננות, אך כאשר הדבר נעשה כחלק משמחת העונה, אין הוא מוגדר 'לבטלה', ולא נאסר. וכפי שכתב תוספות רי"ד, שלא יעלה על הדעת לומר שהבא על מי שאינה יכולה להרות מביאה זו, נחשב למוציא זרע לבטלה.

החלקת מחוקק אבן העזר כה, ב, הביא את דברי הבית יוסף הללו להלכה:

אפילו אם מוציא זרע – עיין בבית יוסף שכתב: ודבר קשה הוא להתיר להכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי, ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו.

דעת הרמ"א

הרמ"א על אבן העזר כה, א, מביא את דברי הרמב"ם ור"י, ומזכיר בדבריו גם ביאה דרך אברים, ומשמע מדבריו שנוטה לפסוק כדעת ר"י:

ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה: בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים, ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו – קדוש יאמרו לו (דברי הרב).

וכן כתב הלבוש אבן העזר כה, ב:

ואשתו של אדם מותרת לו, ויכול לעשות עמה כל מה שירצה: בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה ובין שלא כדרכה בין דרך אברים, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. ויש אומרים דאפילו בהוצאת שכבת זרע נמי מותר לשמש שלא כדרכה, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן אלא אקראי בעלמא שמתאוה לאשתו לשמש שלא כדרכה, אבל אסור להיות רגיל בכך.

האם היתרו של הרמ"א חל גם על ביאה דרך איברים

הדרישה על אבן העזר כה, ו, כותב שההיתר כולל גם ביאה שלא כדרכה:

…ור"י תירץ, מדאמרו חכמים: כל שאדם רוצה לעשות עם אשתו – עושה. משמע אפילו אם מוציא שכבת זרע – לית לן בה, אלא שלא יהא רגיל בכך כמעשה דער ואונן, שהיו מתכוונים בכך… טעמו דר"י כמו שכתבנו, ומכאן יש ללמוד דכל תשמיש שאינה כדרך כל הארץ נכלל בשם 'שלא כדרכה', שהרי ר"י פליג גם אדרך אברים, שמותר, וכללינהו בשם 'שלא כדרכה'.

אולם בשו"ת 'בני בנים' של הרב יהודה הרצל הנקין, כתב שביאה דרך אברים גרעה מביאה שלא כדרכה, ואין להתירה:

כל זה בביאה כדרכה או שלא כדרכה, ואולם להוציא זרע דרך אברים בוודאי גרע טפי, ונראה פשוט לאסור. כי זו לשון הרמ"א באבן העזר שם: ויכול לבא על אשתו בין כדרכה בין שלא כדרכה או דרך אברים, ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה. ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך, עכ"ל. הרי שהתיר להוציא זרע רק בביאה שלא כדרכה ולא דרך אברים… ותיתי לי שלימדתי זכות על ההמון עם. ומכל מקום הדרישה הוא יחידאה בזה, וגם דברי הרמב"ם אינם מפורשים, ולכן המשמש עם אשתו דרך אברים ייזהר לסיים כדרכה ולא ישחית זרעו על גוף אשתו, ורק אם הוציא זרע באקראי בלא מתכוון – לית לן בה.

אמנם אפשר שגם לשיטת ה'בני בנים', אם אין היתכנות מעשית לביאה כדרכה ולא לביאה שלא כדרכה, תותר ביאה דרך אברים על סמך דעת הדרישה. ועל כל פנים, גם אם לדעתו אפילו אז הדבר אסור, נוכל אנו להסתמך על דעת הדרישה, ובפרט שטעמו מסתבר, שמצד איסור הוצאת זרע לבטלה אין חילוק בין אם הוא נעשה במסגרת שלא כדרכה או דרך איברים, כיוון שיסוד ההיתר הוא שכשהדבר נעשה לצורך שמחת עונה אין הוא לבטלה. וכעת נרחיב להתבונן בזה בע"ה.

עיון בדברי הגמרא והזוהר בעניין הוצאת זרע לבטלה

חומרת העוון בתלמוד הבבלי

במשנה המופיעה בתלמוד הבבלי מסכת נדה יג, א, נאמר שאין לאדם לגעת באמתו (איבר מינו) כדי לבדוק אם יצאה ממנו שכבת זרע וטימאה אותו, כיוון שעצם ההתעסקות עימו עלולה לגרום להוצאת זרע. בגמרא שם מובאת מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, האם מותר לאדם לאחוז באמתו בשעה שעושה צרכיו. לדעת רבי אליעזר הדבר אסור מהטעם האמור, ולדעת חכמים מותר, כדי שלא יינתזו ניצוצות שתן על רגליו, והרואים יסברו שהוא כרות שופכה, ויטענו שבניו הם ממזרים כיוון שכרות שופכה אינו יכול להוליד. מתוך כך הגמרא דנה בחומרת איסור הוצאת זרע לבטלה:

משנה: כל היד המרבה לבדוק, בנשים – משובחת, ובאנשים – תקצץ.

גמרא. מ"ש נשים ומאי שנא אנשים? נשים לאו בנות הרגשה נינהו – משובחות, אנשים דבני הרגשה נינהו – תקצץ (שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה ומוציא שכבת זרע לבטלה. רש"י)…

גופא, רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין – כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו לרבי אליעזר: והלא נצוצות נתזין על רגליו, ונראה ככרות שפכה (סריס אין מימי רגליו עושים כיפה. רש"י), ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים! אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום… וכל כך למה? מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה; דאמר רבי יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר: "וירע בעיני ה' אשר עשה, וימת גם אותו". רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים שנאמר: "הנחמים באלים (שמתחממים בעצי אילנות במדורות גדולים, כלומר בעלי הנאות. רש"י) תחת כל עץ רענן, שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים", אל תקרי "שוחטי" אלא "סוחטי". רב אסי אמר: כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא "תחת כל עץ רענן", וכתיב התם: "על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן".

ניתן לראות מדברי הגמרא הללו, שחומרת עוון הוצאת זרע לבטלה נובעת מהרצון לממש תאוה זו לשם הנאה עצמית ("בעלי הנאות", רש"י הנ"ל), ולא לשם הבאת ילדים לעולם, שלשמה ברא ה' את הזרע.

לדעת רבי יוחנן המוציא זרע לבטלה חייב מיתה, שכן כשאונן ניסה למנוע מתמר להרות, "לבלתי נתון זרע לאחיו", ה' המית אותו. ולדעת רבי יצחק ורבי אמי, המוציא זרע לבטלה הריהו כשופך דמים, משום שבכך שהוא מאבד את זרעו לריק, הוא כאילו רוצח את אותם ילדים שיכלו לבוא לעולם על ידי זרעו. וכפי שבאר המהרש"א שם: "היינו שסוחטין מגופן השכבת זרע שהיה ראוי להיות ולד". לדעת רבי אסי המוציא זרע לבטלה הוא כעובד עבודה זרה, שכן כשם שהעובד עבודה זרה פונה לכח עקר, לאליל שאין בו ממש, כך המוציא זרע לבטלה מאבד את כח החיים הזה לריק.

מכל מקום, ברור מדברי הגמרא הללו, שחומרת עוון זה היא מתוך הרצון למנוע הריון או ליהנות באופן אנוכי מתאוה זו, ולא כאשר יציאת הזרע נעשית במסגרת שמחת בני הזוג.

חומרת העוון בספר הזוהר

מעיון בדברי ספר הזוהר (בראשית קפח, א) אודות חומרת איסור הוצאת זרע לבטלה, ניתן ללמוד גם כן שחומרת האיסור היא השחתת הזרע ביד או ברגל, שזהו מעשה של תאווה אנוכית שפוגעת בהמשכיות העולם:

ותא חזי: בכל אינון חובין דאסתאב בהו בר נש בהאי עלמא, דא איהו חובא דאסתאב ביה בר נש יתיר בהאי עלמא ובעלמא דאתי – מאן דאושיד זרעיה בריקניא ואפיק זרעא למגנא בידא או ברגלא, ואסתאב ביה (ובוא ראה, בכל אלו החטאים שאדם נטמא בהם בעולם הזה, החטא שנטמא האדם בו יותר הן בעולם הזה והן בעולם הבא – מי ששופך זרעו לבטלה ומוציא זרעו בחינם ביד או ברגל, ונטמא בו). כמה דאת אמר (תהלים ה, ה): "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע". בגין דא לא עאל לפרגודא, ולא חמי סבר אפי עתיק יומין (בגלל זה אינו נכנס לפרגוד, ואינו רואה פני עתיק יומין). כמה דתנינן, כתיב הכא: "לֹא יְגֻרְךָ רָע", וכתיב (בראשית לח, ז): "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה'", ובגין כך כתיב (ישעיהו א, טו): "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". זכאה חולקיה דבר נש דדחיל למאריה, ויהא נטיר מאורח בישא, וידכי גרמיה לאשתדלא בדחילו דמאריה (אשרי חלקו של אדם שירא את ריבונו, ונשמר מדרך רעה, ומטהר עצמו להשתדל ביראת ריבונו).

גם מדברים נוספים שנכתבו בספר הזוהר (בראשית ריט, ב) אודות הוצאת זרע לבטלה, מובן שחומרת העוון היא בכך שאדם משחית בידיו את זרעו לבטלה, במקום לפרות ולרבות, והוא נחשב לרוצח את ילדיו, כיוון שמשחית את זרעו במקום להשתמש בו להביא חיים לעולם:

… דהא תנינן: כל מאן דאפיק זרעיה בריקניא אקרי רע, ולא חמי אפי שכינתא (שהרי שנינו: כל מי שמוציא זרעו לבטלה נקרא רע, ואינו רואה פני שכינה), דכתיב (תהלים ה, ב): "לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע", וכתיב (בראשית לח, ז): "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע". אוף הכא: "אוֹי לְרָשָׁע רָע" (ישעיהו ג, יא) – ווי לההוא חייבא דאיהו רע, דעבד גרמיה רע, "כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ" (ישעיהו שם) – לאכללא, מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא (לכלול את מי שמזנה בידיו להוציא ולהשחית זרעו לבטלה), ולהאי טרדין בההוא עלמא יתיר מכלא (ואותו מענישים בעולם האמת יותר מכולם).

תא חזי, דהא כתיב: אוֹי לְרָשָׁע (רָע), כיון דכתיב אוֹי לְרָשָׁע, אמאי רָע? אלא כמה דאמינא דעבד גרמיה רע, וכתיב לֹא יְגֻרְךָ רָע. וכלהו סלקין, והאי לא סליק (וכולם עולים, והוא אינו עולה) – ואי תימא: שאר חייבין דקטלו בני נשא, תא חזי: כלהו סלקין והוא לא סליק! מאי טעמא? (ואם תאמר: שאר החוטאים שרצחו בני אדם, ראה שכולם עולים ורק המשחית זרעו שהוא אינו עולה, מה הטעם?) – אינון קטילו בני נשא אחרא, והאי קטיל בנוי ממש, אושיד דמין סגיאין (הם הרגו אנשים אחרים, וזה הרג בניו ממש ושפך דם רב). תא חזי: בשאר חייבי עלמא לא כתיב (בראשית לח, י): וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה', וכאן כתיב: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה, מאי טעמא? משום דכתיב (שם ט): וְשִׁחֵת אַרְצָה".

האם האיסור קיים גם כשיש צורך בדבר

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בספרו עזרת כהן לה הוסיף לבאר שאם יש תועלת בהוצאת הזרע, אין זו הוצאת זרע לבטלה, ואינה בכלל האיסור:

וטעמא דמילתא (שאין השחתת זרע במניעת הריון כשיש סכנה לאשה), יש לומר דלא הוי השחתה כי אם לבטלה בלא תועלת, אבל כיון שיש תועלת, להסיר הסכנה או ספק סכנה, ועצם התשמיש יש בו משום מצות עונה, כיון שיש הנאה לגוף מן הגוף, ואפילו שלא בשעת עונתה איכא דבר מצוה כדרבא בפסחים עב, לא הוי בכלל השחתה כשאי אפשר באופן אחר… ולפי דברינו יש לומר דבאמת חמור הוא מכל העבירות, כדמשמע מדברי הזוהר שהוא מקור הלכה זו בשו"ע, כמבואר בב"י, אלא דגדר איסור זה הוא דוקא לבטלה בלא תועלת מצוה, וכאן שעושה כדי להנצל מאיסור חמור אין זה לבטלה, ונקלש איסוריה… וזהו גם כן טעמם של היש אומרים בסי' כ"ה ס"ב בהג"ה, שמתירין שלא כדרכה באקראי אפילו אם הוציא זרע, משום דס"ל דגם בכה"ג באקראי כיון שהתורה התירה לשיטה זו, הוי בכלל קצת מצוה ליתובי דעתיה בזה, וממילא אין זה ממש לבטלה… עכ"פ כל אלה הדברים גם כן הרעישו האחרונים, ביחוד חכמי המוסר והמקובלים, כמבואר בשל"ה ובספר חרדים על זה, אבל כשהוא משום הסרת סכנה או ספק סכנה, וקיום מצות עונה, והסרת מכשול של הרהור עבירה או נסיון ח"ו, יש לומר דכולי עלמא מודים דיש לסמוך על המקילים(וכ"כ גם בעזרת כהן סוף סי' לז, ע"ש).

מבואר מדברי מרן הרב קוק, שכאשר הוצאת הזרע נעשית במסגרת שמחת עונה, יש מתירים זאת אפילו כדי ליישב דעתו של הנמשך לזה, וכאשר זה נעשה כדי להסיר סכנה או "מכשול של הרהור עבירה או ניסיון ח"ו, יש לומר דכולי עלמא מודים דיש לסמוך על המקילים". וניתן ללמוד מדברי הרב קוק שהוא הדין כאשר אין אפשרות לקיים את החיבור למשך זמן ממושך מחמת ווגיניזמוס וכדומה, שניתן לקיים ביאה דרך איברים כדי לקיים את שמחת העונה. שכל מה שחלקו החולקים על ר"י וסיעתו, הוא משום שהדבר נעשה לשם תאווה, אך כאשר זה צורך, ואין אפשרות אחרת, גם המחמירים יודו שמותר.

כיוצא בזה כתב הרב שמעון גרינפלד בשו"ת מהרש"ג חלק ב', אבן העזר סימן רמג:

מדדייקו הרמב"ם ושו"ע וכל הפוסקים לכתוב באיסור שלהם: אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, דייקו מילת 'לבטלה', ולא כתבו אסור להוציא שכבת זרע שלא בתשמיש או לשון אחר, אם כן משמע קצת מלשונם הנ"ל דדוקא לבטלה גמור שלא לצורך כלל, רק לשם תאוות ניאוף, בזה הוא תוקף האיסור, אבל כל שהוא לצורך איזה דבר – שוב לאו לבטלה הוא, ואין בו תוקף האיסור".

וכן בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן סג, שכאשר הוצאת הזרע נעשית במסגרת מצוות עונה, כגון שיש צורך לשים מוך כדי למנוע הריון כשיש סכנה בדבר – אין זו נחשבת הוצאת זרע לבטלה, אלא לצורך, והיא מותרת. ומה שהתיר ר"י ביאה שלא כדרכה רק באקראי, הוא משום ש"בעצם לא היה צריך להתאוות לזה, שהנאתו מועטת מכדרכה, ורק באקראי שייך להתאוות כעין התאווה, למיטעם טעמא דאיסורא". ולפי זה, אם הדבר נעשה לא מטעמי תאווה, אלא כי אין ברירה אחרת, גם שלא באקראי זה מותר, כל עוד אין אפשרות לקיים את החיבור כדרכו:

אבל לפי זה ניחא, דכיון דפירוש 'לבטלה' הוא לבטלה ממש, שאין בה שום צורך, ומטעם זה מותר לצורך מצות עונה ושמחת אשתו, לכן סברי הר"י והרא"ש מצד הגמ' דנדרים מקרא ד"כי יקח איש אשה", שהיא לקוחה לעשות בה כל חפצו, שמזה אמר רבי "התורה התירתך", עיין שם בר"ן, שבענין אישות לאיש עם אשתו התירה תורה להחשיב גם זה שמתאוה לבעול שלא כדרכה כצורך, ואינו לבטלה ומותר. וזה שמתירין רק באקראי הוא משום דבעצם לא היה צריך להתאות לזה שהנאתו מועטת מבכדרכה, ורק באקראי שייך להתאות כעין התאוה, למיטעם טעמא דאיסורא… ואף אם כבר בעל פעם אחת שלא דרכה אפשר נשכח ממנו כיון שעבר זמן רב… אבל ברגיל ודאי אין לומר שהוא מתאוה לזה, ואם כן הוי עיקר כוונתו להשחית זרעו שאסור, כיון שאין בזה צורך.

ולכן מתנה הר"י בזה ב' תנאים: דאם מתכוין להשחית זרע, אף אם הוא פעם הראשון אסור, ואם רגיל לעשות כן תמיד – נמי אסור אף דאומר דהוא מתאוה לזה, משום דאי אפשר להתאות לזה תמיד, ולכן הוי ודאי עיקר כוונתו להשחית זרעו ורוצה להטעות עצמו, וזה אסור. אבל באקראי שמתאוה מותר אף שאינו צורך מצוה, דגם זה שמתאוה נחשב לצורך בין איש לאשתו מחדוש הקרא. ואם כן כל שכן לשמש במוך לצורך עונה ושמחת אשתו, כגון באשה שסכנה לה להתעבר, שיש להתיר אף תמיד כל זמן שסכנה לה להתעבר. ושלא כדרכה אין להתיר משום מצות עונה ושמחת אשתו, משום דאין אשה נהנית בכך, דאדרבה, איקרי עינוי ולא יקיים מצות עונה בזה… אבל במוך ודאי מותר להר"י, ואזיל לשיטתו שמפרש שיטת רש"י, ובתירוץ ראשון דאוסר בשלא כדרכה בהוצאת זרע סובר לחלק מהתם דצורך מצוה היא נחשב זה לצורך אבל הכא שהוא רק למלא תאותו אין זה צורך, ובתירוץ שני סובר שגם זה נחשב צורך ואינו לבטלה…

א"כ נמצא שהסוברים כהר"י בשלא כדרכה, כמו הרא"ש והטור, וגם הרמ"א, ודאי מתירין בסכנה מקרית לשמש במוךואף האוסרין בשלא כדרכה, גם כן אפשר שמתירין במוך בסכנה מקרית לצורך מצות עונה ושמחת אשתו.

ושמעתי שבספר צמח צדק להגאון רמ"מ מליובאוויטש זצ"ל נמי כתב דלהמתירין באקראי בשלא כדרכה גם בהוצאת זרע, יש להתיר באשה שיש לה סכנה להתעבר לשמש במוך בשע"ת לגמרי כל זמן שמסתכנת, ונהנתי שכוונתי לדבר הגאון הזה.

יש להעיר, שגם החולקים על הרב פיינשטיין וסוברים שמניעת הריון על ידי מתן מוך בנרתיק אסורה, אפשר שיודו שביאה דרך איברים במצב של ווגיניזמוס מותרת. שכן מניעת ההריון ממש דומה למעשה ער ואונן מבחינת המטרה. שכן גם ער ואונן עשו מה שעשו כדי למנוע הריון, וגם שימוש באמצעי מניעה נועד למנוע הריון, ולכן אף שהמניע למניעת ההריון שונה בתכלית ממעשי ער ואונן, מכל מקום בסופו של דבר זו וזו מניעת הריון. אולם בנידון דידן לא מדובר על שיטה למניעת הריון, כי בכל מקרה לא ניתן לקיים את החיבור באופן שיביא להריון, והביאה דרך איברים נועדה אך ורק לאפשר לזוג לקיים את שמחת עונתם, ולא כדי למנוע הריון על ידי כך. לכן יש צד לומר שגם המחמירים באמצעי מניעה, יודו בביאה דרך איברים שמותרת כשאין אפשרות אחרת.

קל וחומר מביאה שלא כדרכה

נוסף על כל האמור, מורי ורבי, הרב אליעזר מלמד שליט"א, כתב בספרו שמחת הבית וברכתו, שכיוון שרוב הראשונים סוברים שביאה שלא כדרכה מותרת באקראי, ולא התנו זאת בכך שלא יוציא זרעו שם, הרי שכאשר אדם חש בכך צורך – מותר לו לעשות כך באקראי, ובלבד שאשתו מסכימה לכך:

פירשו רוב הראשונים, שכאשר עושים זאת בכוונה כדי למנוע עיבור, יש בזה השחתת זרע והדבר אסור, אבל כאשר עושים זאת באקראי, אין בכך איסור. ויש ראשונים שפירשו, שמה שחכמים התירו הוא בתנאי שהאיש לא יוציא את זרעו שם, אלא אח”כ יתחברו במקום הרגיל ושם יוציא את זרעו. ויש מחמירים גם בזה.

למעשה, אדם שחש בכך צורך, רשאי לסמוך על דעת רוב הפוסקים שהקילו באקראי, ובתנאי שאשתו מסכימה לכך.

ואם כך הדבר ביחס לאדם שמתאווה לביאה שלא כדרכה, על אחת כמה וכמה שמותר לקיים את שמחת העונה ב'ביאה דרך איברים' כאשר אין אפשרות אחרת.

האם יש עדיפות לביאה דרך איברים על פני ביאה שלא כדרכה

מלבד העובדה שפעמים רבות ביאה שלא כדרכה אינה אופציה מעשית במקרים שלא ניתן לקיים חיבור רגיל, יש מקום לדון האם הלכתית ישנה עדיפות לביאה שלא כדרכה על פני ביאה דרך איברים, או שאין הבדל, או שמא ישנה עדיפות דווקא לביאה דרך איברים.

לכאורה מכיוון שבשו"ת 'בני בנים' הנ"ל החמיר בביאה דרך איברים, גם אם לדינא נקל בזה בשעת הדחק כמו במציאויות שבהן אנו עוסקים, מכל מקום מוטב לקיים את שמחת העונה בביאה שלא כדרכה ולא דרך איברים.

אולם כתב על כך הרב שמואל קידר, ב'קונטרס בגדרי הוצאת זרע לבטלה' ענף ג' אות ב', שכאשר יש מניעה לקיים את החיבור כדרכו, מוטב לקיימו דרך איברים ולא שלא כדרכה, הן מצד שביאה שלא כדרכה היא עינוי לאשה, והן מצד שמעשה זה הוא "מתגעל במקום הטינופת". עוד כתב הרב קידר, שכאשר אין אפשרות לקיים את החיבור כדרכו, "יודה הרמ"א שמעשה זה אינו בהכרח מרוחק מהקדושה":

הטור כתב שהמתיר שלא כדרכה מתיר אף בשאר אברים (וכן הוא ברמב"ם עפ"י גירסת כתבי היד המדויקים, כנ"ל). וכתב הדרישה אות ג דלשיטת ר"י יש ללמוד דכל תשמיש שאינה כדרך הארץ נכלל בשם שלא כדרכה, והיינו דרך אברים, וזהו בכלל מה שנאמר בגמרא דכל מה שירצה יעשה. לפי זה למתירין שלא כדרכה אפילו בהוצאת שכבת זרע, מותר אף כשעושה כן בדרך אברים. נמצא לפי זה דמה שהתיר ר"י ודעימיה שלא כדרכה אף בהוצאת שכבת זרע, הוא לא משום דחשיב כתשמיש (שהרי הבא על העריות שלא כדרכה חייב), אלא משום שהותרה הוצאה שכבת זרע לתאוותו בדרך אברים (אף על פי שאין זו ביאה בעריות, רק איסור לאו).

אדרבה, הסברה נותנת דכיון שלא כדרכה חשיב עינוי לאישה, הרי שמי שיצרו תוקפו ואינו רוצה לשמש עם אשתו כדרכה אך יכול להסתפק בתשמיש בדרך אברים, ודאי שעדיף שיעשה כן, מאשר שישמש כבהמה, שהרי תורתנו תורת חסד ומה לו לענות את אשתו ולהתגעל במקום הטינופת. נראה שהב"י הבין בר"י כדרישה, וזהו שצווח עליו שהתיר הוצאת שכבת זרע לבטלה. נראה דסבירא ליה לר"י שכל שמוציא זרעו לתאוותו (ולא כדי להשחית זרעו) באקראי, ואינו רגיל בכך, אינו כער ואונן. מסתבר לפי זה, שאדם שאשתו טהורה אך אינו יכול לשמש עמה כדרכה כי יש לה מכה באותו מקום, ואינו רוצה לשמש עמה שלא כדרכה כי זה עינוי לה ואף מאוס בעיניו, ורצון שניהם ושמחתם בחיבוק ונישוק וכל שאר מעשי קרבה כדרך כל הארץ, ובכלל שמחת שניהם לשמש באיבריה (שהרי אינם יכולים באופן אחר) עד יציאת הזרע כדרך כל תשמיש, יודה הרמ"א שמעשה זה אינו בהכרח מרוחק מהקדושה (שהרי עתה אינו יכול לקדש עצמו במותר לו), ואין זה מוציא זרע לבטלה, שהרי קיים מצוות עונה לשמחת אשתו באופן היותר נכון שהיה יכול, ואפי לו אם יעשה כן כמה פעמים כמחויב בעונת אשתו, עד אשר תבריא.

האם יש עדיפות לנשיקת שמש

בפתח דברינו הבאנו את מחלוקת רבי יוחנן ושמואל האם נשיקת שמש נחשבת לביאה הלכתית או לא. ואף שנפסק להלכה שנשיקת שמש אינה נחשבת לביאה, ניתן ללמוד מעצם המחלוקת שמעמדה קרוב יותר לביאה מאשר 'ביאה דרך איברים'. בנוסף, במציאות של נשיקת שמש ישנה היתכנות, גם אם נמוכה, שהיא תביא להריון, וממילא ניתן לומר שהיא רחוקה יותר מלהיחשב הוצאת זרע לבטלה, וממילא גם במקרים שבהם לא ניתן לקיים חיבור מלא כדרך כל הארץ, כל זמן שניתן לקיים את החיבור בנשיקת שמש, מוטב לעשות כך מאשר 'ביאה דרך איברים'.

וכך כתב הרב אליהו בן סימון במאמר שפרסם בחוברת 'אסיא' קי"א-קי"ב התשע"ט, עמ' 165-211, ובו מענה לשאלה האם זוג שנזקק לטיפול בווגיניזמוס הכולל הימנעות מקיום החיבור למשך תקופה, יכול לקיים 'ביאה דרך איברים'. הרב בן סימון סיכם בפתח מאמרו המפורט את המסקנה ההלכתית העולה ממאמרו, וציין שהדברים הובאו לפני הרב יצחק יוסף, והוא סמך ידיו עליהם. בסיכומו כותב הרב הנזכר שכל זמן שיש אפשרות לקיים נשיקת שמש, מוטב לקיים את החיבור כך, מאשר באופנים אחרים:

לכבוד ידידי וחביבי, איש כלבבי, העוסק בחכמה ובתבונה בהשכנת אהבה ואחווה, שלום ורעות בבתי ישראל, הר"ר יוסף מויאל יצ"ו. לאחר דרישת שלומך וטובתך כראוי, אתנצל עמוקות על העיכוב במענה לשאלתך ובקשתך, עיכוב הנובע מעומס רב מעבודתי ועיסוקי מחד, ומאידך מהצורך לכתוב על הנושא שבקשת בהיקף וברגישות הנדרשת.

בעת שנפגשנו ביום עיון של 'אגודת היועצים והמטפלים במשפחה בישראל', כבודו שאל אותי בעניינו של זוג צעיר הנמצא אצלכם בטיפול, ומתברר שהאשה סובלת מ'ואגינסמוס'. ואגינסמוס הינו מצב בו שרירי הנרתיק (הפרוזדור) מתכווצים באופן בלתי רצוני עם כל נסיון של חדירה, בבחינת 'גן נעול אחותי כלה', ובשל כך אי אפשר לשמש איתה כדרך כל הארץ, עד אשר יטופל העניין בדרך הידועה והמקובלת בתחום הטיפול המיני. ונפשם בשאלתם אם יהיה מותר לאפשר לבעל להגיע לפורקן ע"י הוצאת זרע באיזה צד ואופן שיהיה שלא במקום התשמיש, עד שתיפתר הבעיה ויוכלו לשמש כאורח כל ארעא.

וכששאלת אותי שאלה זו פה אל פה, עניתי לך על אתר שינסה הבעל לפלוט זרעו בנשיקת אבר, דהיינו שישתדל למקם את אבר זכרותו בזמן יציאת הזרע על פתח הנרתיק ודיו, אף שלא יצליח להכניס פנימה. והיה אם לא יתאפשר לו להוציא זרע בכה"ג, אם בגלל שאין לו מספיק גירוי, או בגלל רתיעתה והתנגדותה של האשה, הרי שיש להתיר להם בבחינת הקל הקל תחילה 'ביאה שלא כדרכה', דהיינו ביאה בפי הטבעת, ושם ישפוך את זרעו. אך מאחר ואפשרות זו אינה מעשית אצל זוג שאינם רגילים בכך, ובפרט אצל נשים הסובלות מואגינסמוס, שכן החשש מכאב מחדירה אל פי הטבעת גדול יותר מחדירה אל הנרתיק, ועל כן אין נפק"מ באפשרות זו בנידו"ד. ולכן האופציה היחידה שתאפשר לבעל להגיע לפורקן היא 'ביאה דרך אברים', שכפי שאמרתי לך היינו ע"י חיכוך בכל מקום בגופה של האשה, וכך ינהגו עד שבסיעתא דשמיא האשה תתרפא ותוכל לשמש כדרך כל הארץ ברצון שניהם ובשמחתם.

ובאשר שספרת לי שחכם אחד אסר על הבעל להוציא זרע אם לא כדרך איש ואשה, ואם אינו יכול למשול ברוחו ולהימנע מהוצאת זרע, הרי שאין להם להיות בקירוב בשר כלל, ואפילו אם המצב יוביל לגירושין. ודימה זה לאשה שיש לה 'אוטם ברחם' המובא בשו"ע (אבה"ע, סימן כ"ג ס"ה), ומצב זה מתסכל ומלחיץ אותם מאוד, ומוסיף והולך מתח על מתח אצל בני הזוג. וכידוע אצל העוסקים ברפואות ובטיפול של מצבים אלו, המתח מגביר את הכיווץ ומנציח את הבעיה. וגרוע מכל, לא מאפשר טיפול יסודי שיוריד את העניין מסדר היום. ואשר על כן בקשת ואף דרשת ממני לכתוב לך טעמי ונימוקי להיתר ביאה דרך איברים במצב זה.

הראשון לציון מרן הרב יצחק יוסף שליט"א עיין במאמר והסכים למסקנותיו להלכה ולמעשה.

בסוף מאמרו הארוך, מקדיש הרב בן סימון סעיף שלם לדון בנשיקת שמש, וכותב שכך הורה לו הרב זילברשטיין בעל פה. עוד כתב שאפשר שהטעם הוא שבאופן זה יש היתכנות לכניסה להריון, או שמבחינה חינוכית יש עדיפות לכך, כדי שהזוג לא יתרגל "להוצאת זרע שלא כדרך כל הארץ", אלא כמה שיותר קרוב לדרך הרגילה:

מז. האם הוצאת זרע ב'נשיקת אבר' קל מ'דרך אברים'?

ומה שכתבתי שלכתחילה ישתדל להוציא הזרע באופן של 'נשיקת אבר', מודה אני לפניך שאיני מבין די הצורך מה ההבדל בין הוצאת זרע דרך שאר אברים, לבין הוצאה בנגיעה באותו מקום, אך כך אמר לי הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בשיחתי איתו. וכן היא הוראה של עוד כמה רבנים. וחשבתי שאולי הטעם הוא, שמאחר ובאופן זה ייתכן שהזרע יגיע לתוך הנרתיק ויוכל לגרום להריון, ועכ"פ אינו פסיק רישיה שלא יוכל להגיע לנרתיק, וע"כ תו לא ייחשב 'זרע לבטלה', מצד מה שיש בו יכולת להריון, הגם שאינו הזרע יוצא במקומו, וכדפרישנא באריכות לעיל מינה. וצ"ע.

ומאתה' הייתה זאת שבימים אלו כאשר ראשי ורובי נמצאים בלימוד הסוגיא ובכתיבת התשובה, שלח לי הגה"צ הרב חיים רבי שליט"א קונטרס יקר המציאות אשר בשמו יקבנו "קדושים תהיו", ושם (בעמוד ק"ז) הביא בקיצור נמרץ את יסוד ההיתר של ר"י להוציא זרע בביאה דרך אברים, ובסיום המו"מ ההלכתי כותב הרב בזה"ל: "ומעשה שהיה באברך שהייתה אשתו מעוברת בתאומים, ואסור בתשמיש שזה גורם צירים וכו'. והורה רבינו הגדול, 'ראש העיר', הגר"י זילברשטיין שליט"א לשמש, ומספיק שהאבר יגע באותו מקום". וכתב על זה הרב: "והרי זה ברור שיש כאן לכאורה שז"ל. וכנראה שהסתמך על כל הנ"ל שדרך אברים כפי הצורך". עכ"ל. ועדיין צ"ע בהוראה זו דנשיקת אבר.

ואפשר שאינו מן הדין להורות לו להוציא זרע דווקא בנשיקת אבר, אלא שהוא מדרכי ההוראה בכדי שלא יתרגלו להוציא זרע שלא כדרך כל הארץ, ואם מוציא בנשיקת אבר, זה נראה ומרגיש לאיש ולאשה כמעט כמו הדרך הרגילה, ולכשתיפתר הבעיה לא יחזיקו בצורה של דרך אברים. ודו"ק.

סיכום

בפתח דברינו הבאנו את דברי התלמוד על ביאה דרך איברים, וראינו שהיחס השלילי כלפיה נובע מהעובדה שמדובר שם באמצעי לסיפוק הנאה אנוכית ועקרה, במקום להשתמש בכח החיים הזה להבאת חיים לעולם. כמו כן, ראינו שלגבי נשיקת שמש ישנה מחלוקת אמוראים גדולה האם היא נחשבת לביאה הלכתית או לא.

בהמשך הבאנו את דברי ר"י שבתירוץ השני והעיקרי שלו כתב שהוצאת זרע באופן של ביאה שלא כדרכה, כאשר היא נעשית באקראי – מותרת. ראינו שבגרסה הרווחת של דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה מופיע שאסור להוציא זרע בביאה שלא כדרכה, וכך מופיע בדברי מספר ראשונים שציטטו את דבריו. אולם בגרסאות המדויקות של הרמב"ם לא מובא משפט זה, ומאידך מופיע גם ההיתר של ביאה דרך איברים, והדברים תואמים את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה.

בהמשך הבאנו את דברי הבית יוסף, שמפאת חומרת איסור הוצאת זרע לבטלה החמיר ולא קיבל את דברי ר"י, ואף כתב שאם היה ר"י רואה את דברי הזוהר בעניין חומרת הוצאת זרע לבטלה, לא היה כותב כך. בשולחן ערוך עצמו אין כלל אזכור לדין של זה ביאה דרך איברים, והוא מופיע רק ברמ"א שמביא את דעת הרמב"ם כפי שהבינו אותה הראשונים, ומנגד מזכיר את דעת ר"י שהתיר הוצאת זרע בביאה שלא כדרכה באקראי, אך סיים שהמחמיר בזה "קדוש יאמרו לו".

ראינו שלדעת הדרישה היתרו של ר"י כולל גם ביאה דרך איברים, ואילו לדעת ה'בני בנים' רק ביאה שלא כדרכה הותרה.

לאחר מכן ניתחנו את דברי הגמרא במסכת נדה, ודברי הזוהר, בעניין הוצאת זרע לבטלה, וראינו שהם מתייחסים למקרה של אדם שמוציא את זרעו בידו להנאת עצמו, אך לא דובר שם כלל על העושה כן במסגרת שמחת העונה.

ואכן, הרב קוק כותב שהיתרו של הר"י להוציא זרע במסגרת ביאה שלא כדרכה נעוץ בעובדה שמדובר על מעשה שנעשה כחלק משמחת העונה, ולמעשה גם החולקים עליו ואוסרים, טוענים זאת רק משום שמעשה זה נעשה ממניעים של תאוה, אך כאשר זה נעשה מחמת אילוץ, כגון מניעת סכנה או מכשול – יש לומר שכולם יודו שזה מותר. כיוצא בזה כתב מהרש"ג, שתוקף איסור הוצאת זרע לבטלה הוא רק כשזה נעשה 'לבטלה' ולא לצורך. וכן כתב האגרות משה בהרחבה, שכאשר יש סכנה שהאשה תהרה, מותר למנוע הריון על ידי מוך, ואין בזה משום הוצאת זרע לבטלה כיוון שהדבר נעשה מחמת אילוץ ולא כדי להשחית זרעו. יתר על כן, כל מה שהגביל ר"י את היתרו לדרך 'אקראי', הוא משום שאדם לא אמור להתאוות לזה תמיד. אך כאשר הדבר נעשה מחמת אילוץ ולא ממניעי תאווה, ההיתר הוא גם בדרך קבע כל זמן שהאילוץ קיים.

בנוסף, מורי ורבי, הרב אליעזר מלמד, כתב בספרו שמחת הבית וברכתו שביאה שלא כדרכה מותרת כאשר אדם חש צורך בכך, ובלבד שהדבר יהיה באקראי, ובהסכמה מלאה של אשתו. וניתן ללמוד מכך שקל וחומר שביאה דרך איברים מותרת כאשר אין אפשרות לקיים את שמחת העונה כדרך כל הארץ.

כהמשך לכך הבאנו את דברי הרב שמואל קידר, שישנה עדיפות לביאה דרך איברים על פני ביאה שלא כדרכה הן מצד העינוי לאשה והן מצד שיש בזה פחות גנאי.

לסיום דנּו האם ישנה עדיפות לקיום החיבור בנשיקת שמש על פני ביאה דרך איברים, והוכחנו ממחלוקת האמוראים שהזכרנו בתחילת דברינו, שמעמדה ההלכתי של נשיקת השמש גבוה משל ביאה דרך איברים. בנוסף, בנשיקת שמש ייתכן שיווצר הריון, ולכן היא רחוקה יותר מלהיחשב הוצאת זרע לבטלה. כהמשך לכך הבאנו את מאמרו של הרב אליהו בן סימון, שדן בזה, והביא בשם הרב יצחק זילברשטיין שהורה כך הלכה למעשה, שנשיקת שמש עדיפה על ביאה דרך איברים כשאפשר בכך. והרב בן סימון כתב סברה לדבר, שאפשר שהסיבה היא חינוכית, שיתרגלו בני הזוג לקיים את החיבור כמה שיותר קרוב לחיבור הטבעי והרצוי.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן