אחרי שחלקו קורח ועדתו, על בחירתו של אהרן ושבטו, וטענו "מדוע תתנשאו על קהל ה", הקב"ה שב ובוחר לעין כל באהרן ושבטו, בחירה זו נצרכת לאחר עונש קורח ועדתו, חוזרים ומלינים: "וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המיתם את עם ה", ויש לשאול, איך ייתכן שאחרי שהאדמה פותחת את פיה, אחרי אש השורפת את מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת, עדיין מתלוננים, מאשימים ולא מבינים?
את מי מאשימים לאחר האסון?
הראשונים נתנו כל מיני פירושים לדבר, אך דומני שיש כאן תופעה עמוקה שאנו נתקלים בה פעם אחר פעם, משה ואהרן מזהירים שלא כדאי לחלוק על ההחלטות האלוקיות, מבקשים ומנסים לפייס, מנסים לנהל שיחות עם החולקים, ונענים בסירוב לדיאלוג והתרסה 'ויאמרו לא נעלה, המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר?', ולאחר מכן, שהתחזית הנוראה מתרחש שהתוצאות הרות האסון , מגיעות, יש האשמה כלפי הצדיקים, אתם אשמים!
דוגמה לדבר, בזמן הסכמי אוסלו הארורים, הזהירו ראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון, מפני הטרור והפיגועים שיביא מהלך זה, אך ראשי המדינה לא שעו לאזהרות אלה, אך כאשר הנזקים הגיעו האשמים היו 'שונאי השלום', מן ההתיישבות, האנשים המעכבים את חזון המזרח התיכון החדש.
אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ
לאדם יש נטייה להאשים אחרים, בבעיות שהוא גרם, טעות זו מגיעה לעיתים גם מאמונה מסולפת, שהיא סוג של כפירה, האדם לא נוהג בתבונה וחכמה, ואז 'נהנה' מפירות מעשיו, וממהר לשאול: מה זאת עשה ה' לנו?, לדוגמה, אדם אוכל בצורה לא בריאה, נושא משקל עודף וכיו"ב, ואז נהיה חולה ומיד הולך לרבנים ומקובלים ושואל 'בשל מה באה עלי הצרה הזו?' או אדם לא תכנן את התנהלותו הכלכלית, הוציא יותר ממה שמכניס, נכנס למינוס, לקח הלוואות, ולבסוף נקלע למשבר גדול, כשראה את התוצאות העגומות, התחיל לשאול את עצמו: "במה חטאתי? אולי דיברתי בזמן התפילה? אולי חיללתי שבת?…".
"אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" – הפסוק מלמד, שהזעף הזה אינו מוצדק – לא ה' סילף את דרכו של האדם, אלא האיוולת של האדם עצמו: הוא לא בדק לעומק את כל הדרכים האפשריות, לא חשב מראש על התוצאות, ולכן טעה בדרכו.
יתר על כן, ה' רוצה ללמד את האדם, להשתמש בתבונתו ובמחשבותיו, זה סוג של כפירה לומר ה' נתן את המחשבה, את הטבע, את המדע, את הלוגיקה שהאדם לא ישתמש בה, הקב"ה רוצה שננצל את כל הבריאה האלוקית לקיום רצונו, לקידוש שמו ולהאיר את אור ה' בעולם.
פשע אדם כלפי עצמו
וכך מסביר הרמב"ם במורה נבוכים (החלק השלישי, פרק יב) על האדם המזיק לעצמו:
”המין השלישי של הרעות הוא מה שפוגע באדם מבינינו בשל מעשׂה של עצמו. זה הרוב… בשל הרעות ממין זה משוועים בני-האדם כולם. זהו מה שאין אתה מוצא מי שאינו פושע בו כלפי עצמו, להוציא מעטים. זהו מה שבאמת יש לגנות בגללו את הנפגע, וייאמר לו כמו שנאמר 'מידכם היתה זאת לכם', ונאמר: 'משחית נפשו הוא יעשֹנה'. על מין זה של רעות אמר שלמה: 'אִוֶּלת אדם תסלף דרכו'.
דוגמה נוספת אנו מוצאים באחים, לאחר שמוצאים את כספם בשקיהם הם אומרים:"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו 'אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת"
כלומר הם מנסים למצוא סיבות רוחניות לתקלה, והמדרש אומר בפסיקתא זוטרתא: "מה זאת עשה אלוקים לנו – זהו שאמר הכתוב: איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו. היה להם לראות שקיהם קודם שיצאו משם, אם חטים נתנו להם אם שעורים!" בלי קשר לרגשי האשם, האחים היו צריכים לנהוג בהגיון ולבדוק את שקיהם, לפני שהם יוצאים, הם לא עשו זאת ומאשימים את הקב"ה ומחפשים סיבות רוחניות.
יהי רצון שנזכה לכלכל את צעדינו לרצון ה', על פי ההגיון ועל פי התורה, ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.