עבד השם הוא לבד חופשי – בהר-בחוקותי

פרשת בהר עוסקת ברובה בערך החירות והחופש. הפרשה מתחילה במצוות השמיטה שיוצרת מצב שפעם בשבע שנים ישנה שנה של שוויון, שנה בה גם העבד, האמה, השכיר וגרי התושב יכולים לחוות שנה אחת שפע, חירות כלכלית, שהיא אחד התנאים הבסיסיים לתחושת החירות הרוחנית.

חלק משמעותי ממצוות השמיטה הינה שמיטת הכספים, בה כולם חוזרים להיות נקיים מחובות ושעבודים ויכולים להתחיל לבנות מחדש את חייהם.

בשנה זו רוב האנשים לא היו עובדים וממילא היו פנויים לעסוק בתורה, בערכים, במשמעויות ובאידיאלים של החיים וממילא גם הייתה להם הזדמנות להתחיל מחדש את מסלול חייהם, את הנהגת ביתם ומשפחתם ואת דרכם האישית.

לאחר מכן מופיעה מצוות היובל שעניינה שכל אדם ישוב אל נחלתו ומשפחתו, "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". דבר זה מוביל לחירות, לכך שכל אחד, גם אם עשה טעויות ונכשל, יוכל לחזור לעצמאות כלכלית. המשאב הבסיסי, הקרקע, יחזור אליו וממנו יוכל, בפיתוח נכון, למצוא את פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

יתר על כן, אם במהלך השנים האנשים אשר ששהו בקרקע פיתחו אותה ואת האזור סביבה, וממילא העלו את ערכה, ייהנה בעל הקרקע מפירות אלו כאשר הוא ישוב אליה בשנת היובל. באופן זה כל העם שותף לצמיחה הכלכלית, אפילו אם יראה את פרותיה רק בבוא היובל.

לאחר מכן עוסקת התורה באיסור האונאה. גם איסור האונאה הינו איסור שלילת החירות מהאדם, שהרי כאשר האדם פועל על ידי נתונים שגויים, שקריים ומניפולטיביים שהוצגו לו על ידי הרמאי הוא בעצם אינו פועל בחירות שכן הוא לא מקבל את החלטותיו על המציאות הנכונה אלא על פי מצג השווא שהוצג לו. (לצערנו, באופן זה נהוג היום לשעבד את האנשים- מציגים להם על ידי פרסומות ואנשי מכירות ממולחים מצגי שווא וממילא לא מאפשרים להם לבחור את הבחירות באופן אמתי ושלם).

בהמשך הפרשה מופיע איסור על ריבית. הריבית הינה סגנון נוסף של שעבוד בו האדם נאלץ, כדי להשיג את צרכיו המינימאליים, לשעבד את עצמו לנותן ההלוואה, וכפי שהדבר בולט בדיני עבד עברי ועבד כנעני, ובדין יהודי הנמכר לגוי.

באופן מפתיע לקראת סיום כל ענייני החירות הללו מופיע הפסוק שעוסק בעבדות "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם".

לכאורה זהו סיום מפתיע לענייני החירות, סיום האומר, באופן פרדוקסאלי, שאחרי כל הטרחה, העמל והבטחת חירותו של האדם, האדם הינו עבד- עבד ה'.

אלא שכפי שאנו יודעים העבדות לקב"ה היא החירות האמתית, כי המחויבות לערכים עליונים, לאידיאלים אלוקיים, לטוב ולמוסר השלם, היא המשחררת את האדם מעבדות לחומריות ולדברים הנמוכים, כפי שמופיע מיד בפסוק לאחר מכן "לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה". כלומר, אדם שאיננו עבד ה' יגיע בסופו של דבר לעבוד עץ ואבן, להשפיל את כל מלוא קומתו בשביל עצים ואבנים.

האדם צריך להיות בן חורין במחשבותיו ורצונותיו וכן בזמנו ומקומו. ואכן הפרשה מסיימת "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'". כלומר, גם לזמן של האדם אסור להיות משועבד. ישנו יום בשבוע בו האדם משתחרר מכל השעבודים ומרשה לעצמו לנוח ולהתענג על ה', ישנו גם מקום בו אין שעבוד, אפילו לא לחוקי הטבע- 'מקום הארון אינו מן המידה', עשרה ניסים קבועים היו במקדש וכו'. יש מקום וזמן שלא משועבדים.

השבוע נחגוג את יום ירושלים, ואני חושב שהנקודה שהעלנו בדברנו היא נקודת היסוד של ירושלים. אפשר שתהיה עצמאות ושמחה גדולה עליה, אבל עצמאות שאינה מחוברת ליראת ה', לאמונה ותורה, עצמאות שאינה כפופה לקב"ה, מדינה שאינה רואה את עצמה כיסוד כיסא ה' בעולם, אינה עצמאות אמתית.

ירושלים שעניינה עיר ה', המקום בו אמר הקב"ה לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", ושמה נקרא על שם היראה השלמה, היראה מן השלמות האלוקית, היא המשלימה את העצמאות, ובלעדיה גם העצמאות היא כלי שיכול להביא לשעבוד גדול יותר. (כמו נער מתבגר שנעשה עצמאי יותר יכול מצד אחד להתפתח בעקבות כך אך יכול מנגד להתמכר ולהשתעבד למשל לסמים).

יהי רצון שנזכה לעצמאותנו האמתית.

אודות צוות אתר הר ברכה

ישיבת הר ברכה