מהי תנועה? מהי התקדמות? כשמדברים על התקדמות פיזית בעצם מדברים על פירוד, "אני פה ואני רוצה להיות שם", ואז כשהאדם מתקדם ל'שם' הוא בעצם מתנתק מ'פה'. ולכן יש משהו בעייתי וחסר בהתקדמות הגשמית, שכן זה מנציח שהעולם הזה הוא עולם של פירודים, שכן אי אפשר להיות גם 'פה' וגם 'שם'.
ראשי חודשים
כחלק מההכנה לקראת פסח תקנו חז"ל שנקרא לפני ראש חודש ניסן את 'פרשת החודש', הפרשה האחרונה בארבעת הפרשיות.
לא לחינם הקב"ה חידש שיש ראשי חודשים, שיש הופעה של חודשים. השנה אינה קו רצוף ומשעמם, אלא היא מתחדשת כל הזמן וכך אנו הולכים מהתחדשות להתחדשות. בניית השנה באופן זה באה למקד אותנו כל פעם מחדש. לכל חודש יש יעוד ותפקיד, אותם יש להבין.
אחד מספרי הקבלה הכי עתיקים ומקובלים בישראל הוא ספר יצירה, ובו יש פרק שעוסק בעניינם של החודשים, כשעל חודש ניסן נכתב שם:
"המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם טלה בעולם וניסן בשנה ורגל ימין בנפש…".
לכל חודש יש כמה אפיונים. האפיון הראשון הוא האות, והאות של חודש ניסן היא ה'. אפיון נוסף הוא בפעולה, ופעולת חודש ניסן היא השיחה. האפיון האחרון שמופיע כאן הוא האפיון של ההופעה, ובאפיון זה יש בחודש ניסן שלוש רבדים: רובד העולם, שהוא אחד מבעלי החיים המייצג את העולם הטבעי, המיוצג בחודש ניסן על ידי הטלה, רובד הזמן המיוצג על כאן בחודש עצמו – ניסן, ורובד האדם – המיוצג בחודש ניסן על ידי רגל ימין.
וננסה לתת פרשנות אחת מני רבות לדברים אלו.
ההתחדשות והתנועה
"החודש הזה לכם ראש חודשים" – המצאת החודשים הייתה בראש חודש ניסן. כהקדמה ליציאת מצרים אומר לנו הקב"ה לשים לב לחודש ניסן, וכי מאותה העת זהו ראש החודשים וכי יש לקדש אותם. ולכאורה תמוה מה עניין קידוש-החודש ליציאת מצרים?
התשובה לכך נעוצה בעובדת היות חודש ניסן תחילת התנועה וההתחדשות של העולם, ונסביר זאת משני כיוונים: מהכיוון האוניברסאלי ומהכיוון הפרטי שלנו.
מהכיוון האוניברסאלי אפשר לראות את הגמרא בראש-השנה שם מובאת מחלוקת בין רבי יהושע לרבי אליעזר בנוגע לשאלה מתי נברא העולם, האם בניסן או בתשרי, והתוספות מיישבים את המחלוקת בכך שבראש השנה עלה במחשבתו של הקב"ה לברוא את העולם ובניסן העולם נברא בפועל. מכל מקום אפשר ללמוד כי תחילת ההתקדמות של העולם הייתה בניסן.
מהכיוון שלנו אפשר לראות כי עם ישראל נוצר בניסן. יציאת מצרים היא יצירת עם ישראל. עד אותה העת היינו משפחה בלבד, לאומה הפכנו רק ביציאת מצרים. זו התחלת התנועה. זו תחילת ההתחדשות העולמית, ומיני אז העולם מתחיל לקבל משמעות.
מהי תנועה? מהי התקדמות? כשמדברים על התקדמות פיזית בעצם מדברים על פירוד, "אני פה ואני רוצה להיות שם", ואז כשהאדם מתקדם ל'שם' הוא בעצם מתנתק מ'פה'. ולכן יש משהו בעייתי וחסר בהתקדמות הגשמית, שכן זה מנציח שהעולם הזה הוא עולם של פירודים, שכן אי אפשר להיות גם 'פה' וגם 'שם'.
אם כן, כיוון שהעולם כל הזמן עובר שינויים וממילא כל הזמן מתבצעים בו פירודים, אזי כיצד בכל זאת יכולה להופיע אחדות בתנועה בעולם?
מטריית הזמן
האחדות מתקבלת על ידי כך שכל ההתקדמות הינה תחת המטריה הגדולה של ה'זמן'. מטריית הזמן מאחדת הכול. לכל הפעולות, השינויים והתנועות חוסים תחת מטרית הזמן, וכך מאחדים הכול.
המוני אירועים עברו על עם ישראל בהיסטוריה, אבל אפשר לאחד אותם, שכן כיוון שהם לא אירועים שמתחרשים בו זמנית הרי שאפשר להסתכל היום ולהכיל את כל האירועים שהיו.
הזמן הומצא בעולם הזה. לקב"ה אין זמן. בזכות הזמן כל האירועים וההתקדמויות יכולים להתכלל, שכן מוחו של האדם יכול לכלול את כולם.
דברים אלה נותנים משמעות נוספת ועמוקה למצווה מהתורה לזכור בבוקר ובערב את יציאת מצרים (אותה אנו מקיימים בקריאת שמע). זכירת יצירת מצרים זה לזכור את כל מה שקרה מיציאת מצרים ועד עכשיו. כל הזמן צריך לזכור הכול.
מיד שמתחילה התנועה העולמית צריך לתת לה מסגרת של זמן וחודשים, כדי שנוכל לתארך את הדברים, שכן אם אין תיארוך לזמן, אז אין אפשרות לזכור. העובדה שיש חודשים מאפשרת לנו את הזיכרון ולחיות עם התנועה העולמית ביחד.
זה הדבר שמאפשר את איחודם, זכירתם וחיותם של כל האירועים. נכנסים לניסן וזוכרים מה קרה בזמן הזה בעבר. ימי הזיכרון למשל הם תמיד בתאריכים קבועים.
אנחנו לא רואים את העולם כעוד מאורע ועוד מאורע, אלא כמוסיף והולך, כהולך ומתקדם. וזה מתאפשר בזכות חלוקת הזמנים.
ההתקדמות של העולם היא מהרגע שנותנים לו משמעות וערך. ולכן, לא לחינם הרב צבי יהודה הכהן קוק היה חוזר ואומר שיש מצווה מהתורה ללמוד היסטוריה "שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך", "בינו שנות דור ודור". צריך להתבונן בהיסטוריה ולהבין את המציאות הרחבה והגדולה.
אם מתסכלים רק על כאן ועכשיו, על הרגע הזה בלבד, אז אלו חיים קטנים. אבל אדם שחי באמת, מבין שהוא כאן כחלק מעם ישראל שכבר מתקיים אלפי שנים, מבין שהוא כאן כחלק מהאומה והאנושות כולה. אחרי כל ההיסטוריה ומתוך ההיסטוריה.
אדם הוא לא רק הבן של אבא שלו אלא הוא נצר לדורות על גבי דורות של אבותיו, הוא הנציג של עם ישראל.
לעומת התרבות המודרנית בה 'העולם שייך לצעירים', אנחנו אומרים שאנחנו 'ממשיכים'. כל עניינה של התורה היא ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה… ומסרה… ומסרה".
ניסן- הניסים והסיפורים
ונחזור לדברים שראינו בספר יצירה. האיבר של חודש ניסן הוא רגל ימין. אנחנו רוצים להתחיל תמיד ברגל ימין. "כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין". חודש ניסן עניינו תחילת התנועה והתחלה זו אנו רוצים שתהיה ברגל ימין. התפקיד שלנו הוא לראות את כל ההליכה, את כל התנועה. וזו ההליכה ברגל ימין, זו תחילת צעידת העולם.
"המליך אות ה' בשיחה". שיחה היא בראש ובראשונה דיבור. כפי שמופיע באר"י ש'פסח' זה 'פה-סח', פה מדבר. "והגדת לבנך". צריך "להודות ולהלל". "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח… פסח, מצה ומרור". אדם שאכל מהמצה אך לא דיבר עליהם, אזי לחלק מהראשונים (הרשב"ם, האורחות חיים, עיין בשו"ת בניין ציון א,ל) הוא לא יצא ידי חובתו.
הדיבור יוצר את החיבור בין האנשים ובין האדם להיסטוריה. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". על ידי הדיבור אנו מתחברים זה עם זה ומחברים אלינו את כל המאורעות שהיו מאז ומעולם. וזו העבודה שלנו: לספר עוד ועוד. זו היכולת שלנו לחיות את ההיסטוריה, לדבר אותה.
האות "ה" מורכבת משני חלקים, דל"ת ויו"ד, ההיקף הדל"ת, מייצג את העולם הגשמי, את ד' רוחות השמיים, אך בתוך הדל"ת הזו מסתתר יו"ד, מסתתרת אלוקות, הגילוי של האלוקי בעולם הוא ע"י הדיבור, האמירה, הסיפור והשיחה, זה עניינה של האות ה"א חשיפת היו"ד שבדל"ת.
השם 'ניסן' הוא מלשון נס. בחודש ניסן הקב"ה עשה ניסים, ומטרת הניסים הייתה לחשוף את מציאות ה', אך זה לא יקרה אם לא נעלה על נס את הניסים אם לא נספר את הניסים, אם לא ננופף בנפלאות.
יהי רצון שבחודש זה נספר ונשוחח על הניסים המופלאים שעשה ועושה ה' עימנו ועם אבותינו, בכל דור ודר, ובכך נלך ונחשוף את היד הנטויה עלינו לטובה, ואת גאולת העולם ההולכת ומופיעה.