כשאנו מתבוננים בפרשתנו אנו מגלים שהתורה מקדישה הרבה מאד פסוקים, למצב ידיו של יעקב אבינו בזמן ברכתו את מנשה ואפרים, בפרט, ולעניין קדימותו של אפרים על מנשה בכלל, ויש לעיין מדוע זה כל כך חשוב ומשמעותי?
ולפני שננסה להבין את הדבר, נראה קודם כל איך התורה מתארת את השתלשלות העניינים:
ויאמר יוסף אל אביו: בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה.
ויאמר: "קחם נא אלי ואברכם",
ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות ויגש אתם אליו וישק להם ויחבק להם,
ויאמר ישראל אל יוסף: ראה פניך לא פללתי והנה הראה אתי אלוקים גם את זרעך,
ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה, ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו, וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור…
וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמך יד אביו להסיר אתה מעל ראש אפרים על ראש מנשה,
ויאמר יוסף אל אביו: לא כן אבי כי זה הבכר שים ימינך על ראשו,
וימאן אביו ויאמר: ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים,
ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה…
התורה בוחרת לציין שעיני יעקב כבדו מזוקן, למרות שלכאורה אין זה נצרך, שהרי יעקב לא מכיר את בניו של יוסף, ושואל מי אלה לך, כך שבכל מקרה יוכל 'לבלבל' בין הצעיר והבכור. עוד יש להבין מה חשב יוסף, הרי הוא רואה שאביו משכל ידיו, ואם כן ברור שהדברים הם בכוונת מכוון.
"ולאן אתה הולך"
רש"י מביא את מדרש תנחומא שכותב: "שראה גדעון עומד ממנשה, ואולם אחיו הקטון יגדל, זה יהושע שעומד מאפרים", על פי פירוש יש כאן לימוד חשוב מאד, כפי הנראה בזמן הברכה היה מנשה גדול מאפרים, שהרי אם אפרים היה כבר אז במדרגה יותר גדולה ממנשה, אז ברור שעל יעקב להקדימו ולתת לו כבוד יותר גדול ממנשה, ומדוע יוסף, כל כך מנסה לשנות את הדבר, וכן מראש מסדר אותם באופן זה, אלא שהיו שווים או אפרים גדול ממנשה.
אלא שהפוטנציאל שטמון באפרים גדול ממה שטמון במנשה, ה'בכח', של אפרים גדול מ'הבכח' של מנשה, והחידוש הטמון פה, שבכוח חשוב ומשמעותי מן הבפועל, האמונה שלנו במה שיש בנו, ב'בכח' שלנו היא קריטית כדי שיהיה לנו את הביטחון והאומץ, לפועל.
מידת הענווה
חז"ל מביאים הסבר נוסף להקדמת אפרים:"ולמה זכה אפרים לכך מפני שהיה ממעיט עצמו. שהקדוש ברוך הוא אוהב כל מי שמשפיל עצמו 'כי רם ה' ושפל יראה' ומי לחשך (=ומהיכן למדנו) שהיה משפיל את עצמו שנאמר 'על ראש אפרים והוא הצעיר' שהיה ממעט את עצמו. אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקיו, אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ומעט עצמו יזכה לכבוד הזה, ומה אם קטן שהיה ממעט עצמו זכה לכבוד הזה גדול שממעט את עצמו על אחת כמה וכמה", כלומר ע"פ דברי הפסיקתא, מעלתו של אפרים הייתה נכרת גם בשלב הברכה, אלא שלא שביטוייה לא היה במה שהשיג, במה שפעל, אלא במידת הענווה, ביכולתו להבין שהוא כלי קבלה מה' יתברך, בהבנתו, שהוא כשלעצמו מי הוא, והוא צריך לקבל את דבר ה', ולהתמלאות ממנו, כי מעצמו הוא כלי ריקן, ודבר ה', יכול להגיע ע"י נביאיו וחכמי התורה, ויכול להגיע דרך חכמת כל חכם, ואדם שיש לו מידה זו, אע"פ שכעת נראה פחות מאחרים, מובטח לו שיידע להתמלאות עוד ועוד, עד שינהיג את ישראל, זכה ויצא ממנו יהושע, שמכונה נער, כי כך חש לגבי עצמו, ולכן לא מש מאוהלו של משה, כי הוא יודע שאין לו מעצמו וחייב לינוק ללא סוף ממשה.
לכן מזכירה התורה שעיני יעקב כהו מזוקן, כי שאדם מזקין, הוא רואה את הדברים הרבה יותר בעומק, הוא לא רואה רק את העכשווי הניצב מול עיננו, ומעוור אותנו מלראות, את הדברים העמוקים, שיתגלו רק במבט ארוך טווח.
ואולי ניתן לומר בזהירות, שיעקב מלמד את יוסף, שאם הייתה יותר ענווה והקשבה מצידו, ניתן היה להימנע כל סיפור מכירתו, לו היה קשוב יותר ל'ויגער בו אביו', היה יכול להיזהר ולא לעורר מדנים.
יש נטייה להעריך את החכמים המבינים ויודעים מעצמם, המחדשים חידושים מבריקים ומזהירים, החברה מעריכה את מי שמשדר לנו שמשהו חדש מתחיל… אך האמת היא שבמבט עמוק וארוך טווח, הנוטל עצה מן הזקנים הוא האדם שלא נכשל, מי שיש בו ענווה והכנעה, מי שיודע להתייעץ ולהיות קשוב באמת, מי שמודע לקטנותו של, ולגדולת חכמי ישראל מעבירי השמועה שקדמוהו, סוף דבר יגיע רחוק יותר, עמוק יותר ואמיתי יותר.
וע"פ דרכנו נבין באופן עמוק את דברי המדרשים על מה שאומר יעקב "ידעתי בני ידעתי":
"ר' ברכיה ידא דדחת תליתאה דעלמא את מבקש לדחותה (יד שדחתה את המלאך, שהוא שלישו של עולם אתה מבקש לדחותה), "וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי – ידעתי מעשה ראובן ובלהה ומעשה יהודה ותמר, מה דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי דברים שנתגלו לך על אחת כמה וכמה","מה אתה סבור מפני שהייתי שואלך בכל עת מה עשו בך אחיך ולא היית אומר לי, מה אתה סבור שלא הייתי יודע ידעתי בני ידעתי","אמר לו יעקב: סבור אתה שמרוב זקנה הלך ממני הדעת?, חייך, מאה כיוצא בך אינן יכולים לעמוד על דעתי, ולא לסלק ידי ממקומה".
כלומר, אומר יעקב ליוסף, אל תזלזל בהבנתי, ידעתי, והכול מכוון, ידעתי, בעבר, ואני יודע לעתיד, ענווה מצד הצעירים היא הכרחית, נכון, משהו חדש מתחיל, אך אם החדש לא יהיה בענווה כלפי הישן, יקלוט ממנו, ורק מתוך כך, יבנה עוד קומה, זה בניין ללא יסודות שסופו ליפול מהרה.
יהי רצון שנזכה למידת הענווה, כלפי רצון ה', המתגלה ע"י חכמי תורה שבע"פ, בכל דור ודור, ומתוך הענווה כלפי מי שגדול מאיתנו, נזכה לעתיד גדול ונשגב.
