בפרשת השבוע, פרשת כי תבוא, מופיעה מצווה מיוחדת הנקראת וידוי מעשרות, וכך מצווה התורה:
"כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו, ואמרת לפני ה' אלוקיך ביערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצוותך אשר צויתני לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי, לא אכלתי באוני ממנו, ולא בערתי ממנו בטמא, ולא נתתי ממנו למת, שמעתי בקול יהוה אלוקי עשיתי ככל אשר צויתני, השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש".
טעם המצווה
ויש להתבונן במצווה זו, ולנסות להבין את טעמה.
ספר החינוך (מצווה תרז) מבאר את טעמה באופן פשוט שעל ידי האמירה שאדם יאמר קיימתי את המצווה כהלכה יתחזק בקיומה ובשמירתה של המצווה, ונביא את לשונו הנפלאה:
"משורשי המצווה, לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור, שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאילו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דבורם שהוא ההוד הגדול שבהם יותר מלחטוא במעשה.
ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בו תלויה מחיית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בעניין".
כלומר מבאר החינוך שלגדולת כוח הדיבור שבאדם, יש אנשים שנזהרים בדיבורם יותר ממעשיהם, ולכן אדם לא ישקר ויאמר קיימתי את המצווה אם לא קיימה כראוי, ולכן נצטווינו לומר שקיימנו את המצווה, וציווי זה יגרום שאדם יזדרז לקיים את המצווה, ואם תשאל מדוע דווקא במצווה זו, עונה החינוך שמצווה זו היא חשובה ויסודית כי בה תלויים חייהם של משרתי ה', הכוהנים והלווים.
יש להוסיף שלכתחילה הציווי הוא להתוודות בביהמ"ק, כפי שאומר הפסוק:" ואמרת לפני ה' אלוקיך", וודאי מתיירא האדם בבית המקדש, נוכח פני ה', לומר דברי שקר וכזב.
מדברי החינוך התעשרנו בשני יסודות חשובים, שלחביבותם נמנה אותם:
- האחד, גדולת כוח הדיבור, בייחוד לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה חשוב לזכור כמה דיבור משפיע, וזה הזמן לדבר דיבורים טובים, מחמאות, הכרת הטוב, הודייה לה' ולשלוחיו הטובים, דברי תורה וקדושה, כפי שנקרא בשבוע הבא: "כי קרוב אלייך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", וממילא כמה להיזהר מדיבור מקלקל ופוגע, נשמור על 'גדולת האדם וגודל שבחו'.
- השני, החשיבות העליונה להחזיק במשרתי ה', גם בדורנו יש חשיבות עצומה להחזיק את משרתי ה', את תלמידי החכמים והרבנים הפועלים לחבר את ישראל לאביהם שבשמים, כמה פעמיים שמעתי בצער על תלמידי חכמים שרצו ללכת וללמד תורה ולרומם קהילות ובתי כנסיות ברחבי ארצנו, אך הקהילה לא הבינה את התועלת העצומה שתצמח מהיות התלמיד חכם בתוכה ולא החזיקה בו, והוא נאלץ לעבור למקום אחר, איזה שינוי גדול יכול להיות בקהילה שבה מכהן רב שמלמד את הציבור תורה, מדריך ומכוון, מייעץ ומרומם, מורה הלכה והדרכה ויודע לעורר ולדרבן לתוספת קדושה וטהרה, תורה ומצוות, חסד ומעשים טובים בקהילה, ואנשים טובים לא שמים את הדבר על ליבם, ומשקיעים בהרבה מאד דברים צדדים, ודבר זה שנוגע לחיי רוחם לא מוכנים להשקיע בו.
מדוע נקרא וידוי מעשרות בשם וידוי
ישנה נקודה נוספת ויסודית אליה יתייחסו הפרשנים במצווה זו, והיא מדוע מכונה דין זה וידוי הרי בדרך כלל ווידוי זו אמירה של הדברים שלא עשיתי טוב, של הכישלונות והחטאים שלי ולא של הדברים הטובים, המעולים והמצוינים שבי, ואכן יש מפרשים שמנסים לבאר מדוע וידוי המעשרות הוא על חטא, ונביא כמה מהם:
- המנחת חינוך כותב: "ועלה בדעתי לומר, דאפשר דמצוות וידוי אינו אם נותן מתנותיו כראוי בכל שנה, כיוון דהכל עשה יפה בעתו למה יתוודה והלא לא חטא כלל ולמה נקרא וידוי מעשר? רק אם השהה המתנות ומבערן אז מתוודה לאחר הביעור ושייך לשון וידוי, שאומר אף שלא עשה כראוי מ"מ תיקן וביער הקודש, וגם נתן כל אחד לבעלים…" (יש לציין שהמנחת חינוך עצמו מעיר שפירוש זה אינו נראה).
- הספורנו כותב:"ביערתי הקודש מן הבית, בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מן הבכורות, אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות, כאומרו 'ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם', וזהו וידוי מעשר שהזכירו רבותינו ז"ל".
אולם הגמרא אומרת בצורה מפורשת שוידוי זה הוא שבחו של אדם כדברי הגמ' בסוטה (לב:):"תניא רשב"י אומר: אומר אדם שבחו בקול נמוך, וגנותו בקול רם, שבחו בקול נמוך מן וידוי מעשר, גנות ובקול רם ממקרא ביכורים".
לכן נראה שעניינו של וידוי המעשר הוא לחזק את האדם, וכך מבאר הרב קוק בעין איה על מסכת מעשר שני:
"כשם שצריך שיהיה מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ה', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים והיישרת הדיעות והמידות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהיה משתדל בכל כוחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכל זאת רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. ועל כך היא מידתן של הצדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ובמעשים טובים, על כן הם רחוקים מגאווה ומסובלים בענוות צדק. עם כל זה אין טוב לאדם שמדה זאת תפעל עליו יותר מדי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחלתו ושלוות נפשו בהשגתו בשכל, בתורה ובכל מידה טובה ומעגל טוב.
על כן, נתנה לנו התורה דרך להערה (=התעוררות) שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים בביטוי שפתיים על המעשה הטוב אשר עשה וכפי המידה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצווה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלווה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בווידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כ"כ כוידוי של החטאים, כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהיה נוטה לעצלה ולגאווה ולשריריות לב. אבל לפרקים תמצא תועלת לעבדי ה' ישרי דרך גם כן בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק אורחות חייו בדרך ה'… (אח"כ מאריך הרב זצ"ל לבאר שמצוות התרומות ועשרות כוללת את כל צדדי המצוות לאווין ועשין, יחיד וציבור, בין אדם לחברו ובין אדם למקום ומסיים:) "אם כן תיקון המעשרות כהלכתם הם כוללים את יסודי חובת האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצוות וידוי שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא את חובתו, גם במקום שהוא ממלא אותה, כי אם ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו ולמצוא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו לדעת גם כן את חלקי הרע שבהם למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע.
על כן דרוש לנו וידוי המצוות לפרקים לחזק לבבנו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע".
התבוננות זו, לא תביא אותנו לתחושה שאין מה לתקן, אלא להפך, מתוך שהאדם מתמלא בשמחה על מה שהצליח לעשות עד כה הוא מתמלא בכוחות מחודשים, המפריחים בו עוצמה מיוחדת המאפשרת לו להמשיך ולהתקדם בעבודת ה'.
בימים אלו של חשבון נפש, נזכור להתבונן בצריך תיקון, אך לא פחות מכל לשים לב לטוב וליפה, למתוקן והמעולה בנו ובחברינו, במשפחתנו ובקהילתנו, בעם ישראל ובעולם כולו.
